כשבעיתון של המדינה פורסים שטיחים עם צילומים, תמונות ועדויות של הגיבורים שלנו בהאיטי, בעיתון אחר בודקים כמה עולה לנו משלחת הסיוע בהשוואה לתקציבי ההסברה הבינלאומיים של המדינה, כשמזכירים השכם וערב עד כמה תדמיתה של ישראל משתפרת (גם אם באופן זמני) בכל העולם, אני מקבל כאב בטן קל. איכשהו נדמה שכל סיפור משלחת הסיוע להאיטי הוא רק לצרכי יחסי ציבור, אה כן, וגם עוזרים פה ושם לכמה נפגעים.
לפני הרבה מאוד שנים ייצגתי איזו חברה שעסקה באיזשהו תחום שקרוב לילדים והצעתי להם להרים תרומה מתוקשרת לבית חולים לילדים. איכשהו יצא שמנכ"ל החברה הצטלם עם הרופאים, עם ההורים וגם עם כמה ילדים. שלחתי כמה מהתמונות לעיתונים וברובם הופיע תמונה של המנכ"ל עם ילד חולה סרטן מחייך. (זה היה עם אישור ההורים!!!).
במשך שעה קלה הסתובבתי מרוצה מעצמי ואז פתאום הרגשתי רע. אבל ממש רע
התביישתי.
אני בעד תרומות ופעילות למען הקהילה. אני גם בעד לקבל מטראז' יחסי ציבור. לא רק בעד אלא ממש ממש בעד, זה המקצוע שלי. אבל מנגד יש איזשהו קו אדום שאותו אסור לחצות.
לתת תרומה למחלקת ילדים חולי סרטן זו מצווה. לפרסם את זה, זה בסדר גמור ואפילו לגיטימי. להצטלם עם הצוות, עם השלט ועם ההורים זה גם בסדר. אבל עם הילד זה לדרוס את הקו האדום.
אני חושב שמדינת ישראל בגלל שהיא מדינת העם היהודי מחויבת לשלוח משלחות סיוע, ולתת כמה שיותר לאזורים מוכי אסון – רעידות אדמה, צונאמי או מה שלא יהיה. אני חושב שזה בהחלט לגיטימי גם להשתמש במשלחות האלו לצרכי הסברה למען תדמיתה של מדינת ישראל. אבל עדיין… יש איזשהו גבול דק בין מעשה טוב לבין ציניות.
אני חושש שבמידה מסוימת כל הסיפור עם המשלחת עבר קצת את הגבול.