ראשית כל הכבוד למשטרת ישראל שפיצחה את התיק ותפסה את האשמים בתקיפתם של אבי ניר, שירה מרגלית ובועז בן ציון. אני מקווה שיוגש כתב אישום מהיר כנגד טופז (שהודה במעשה) ושאר האשמים בפרשה. תקיפה מרושעת של אנשים חפים מפשע (למול עיניו של ילד בן שבע) והכל בגלל נקמנות אישית שווה לעונש מאסר ארוך במיוחד.
לעומת זאת אני קצת תוהה עד כמה הייתה המשטרה מתאמצת במקרים אחרים. עושה רושם שמשטרת ישראל משקיעה מאמצים בעיקר "בתיקים ציבוריים".
אין ספק, המשטרה צריכה יחסי ציבור. תדמית המשטרה היא בדרך כלל על הקרשים. לפעמים נדמה שגם בצדק. זה הרי מתחיל מלמעלה, ממריבות בין מפקד המשטרה לניצבים, ממשיך עם סיפורים על אלימות שוטרים ונגמר במפגש האישי של כל אחד מאיתנו עם משטרת ישראל. מפגש שלרוב כולל אכזבה.
מידי יום מתרחשים בישראל עשרות ומאות מקרי פשע, תקיפות אלימות, ניסיונות לרצח ועבירות רכוש. אין אחד שאין לו סיפור על משהו שנעשה לו, עוול או פשע שנגרם כנגדו והמשטרה כמעט ולא הגיבה. לעיתים אפילו נדמה שהמשטרה בכלל לא קיימת.
לעומת זאת כאשר מדובר בעניינים שהציבור נסער בגינם, כמו לדוגמא תקיפת אנשי תקשורת בכירים, נראה שאנשי המשטרה נתנו גז והקדישו מאמצים מיוחדים. הרי אין ספק שהסיפור מעורר עניין ציבורי רב. לא כל יום איש טלוויזיה בכיר (לשעבר) ובדרן צמרת מזמין תקיפה אישית כנגד אנשי תקשורת בכירים.
אז משטרת ישראל הצליח לפענח את הפרשה, להוציא הודאה מדודו טופז וזכתה כמצופה לכמות יחסי ציבור חיוביים כמו שלא קיבלה מעולם. אין עיתונאי, פרשן או מרואיין שלא מריע למשטרה וזה בסדר גמור, בעניין הזה הם תפקדו היטב (על שימוש בתקשורת לצורך פענוח התיק אכתוב בפעם אחרת). אבל לעומת זאת אני חושש כי זה יהפוך לנוהג (אם זה עדיין לא הפך) לנוהג – המשטרה תיתן עדיפות בעיקר למקרים בהם היא עשויה לזכות תזכה לתקשורת חיובית ואוהדת.
למה לא מתעדכן פה לעיתים יותר תכופות?