הפוסט הבא הוא בחזקת ירי ברגל, אבל נדמה לי שהוא פוסט מחויב המציאות.

אני עובד בתחום יחסי ציבור כבר כ-15 שנה אם כמנהל שכיר של משרד יחסי ציבור גדול, אם באופן עצמאי כמנהל משרד קטן. עבדתי עם מאות לקוחות: גדולים, בינוניים ואף קטנים מאוד מתחומים שונים. סיפקתי מגוון שירותים בתחום יחסי ציבור, קשרי עיתונות, יעוץ וליווי שיווקי, יחסי ציבור באינטרנט, שירותי כתיבה ועוד כהנה וכהנה.

בפרספקטיבה של זמן מצאתי כי הלקוחות שאהבתי לעבוד איתם, אתגרו אותי מבחינת הנושא או שנהניתי לעבוד עם אנשי הקשר – זכו ממני לשירות הרבה יותר טוב ביחס ללקוחות שלא עניינו אותי או שהיו לא נחמדים בעיני. לא היה שום קשר לגובה התשלום, כמו גם לא לקלות או הקשיים בעבודה.

עוד דבר ששמתי לב אליו היה כי היו לקוחות שאכן הצלחתי לסייע להם לעומת לקוחות שעבדתי איתם לא מעט, נתתי להם שירותים טובים ככל יכולתי ובכל זאת, הרגשתי שלמרות שעשיתי את עבודתי נאמנה, לא הצלחתי לסייע להם באמת.

הניסיון ואולי גם הגיל הביאו אותי לפני כמה שנים להחלטה עקרונית לעבוד אך ורק עם לקוחות שעונים לפחות לפרמטר אחד מהשלושה שקבעתי לעצמי: לעבוד רק עם כאלו שאני יודע ומרגיש שאוכל לסייע להם,  כאלו שמעניינים אותי או כאלו שיהיה לי כיף לעבוד איתם באופן אישי.

בתקופה האחרונה הוספתי שיקול נוסף: לא לעבוד עם לקוחות שנוגדים את אמות המוסר שלי.

למה נזכרתי דווקא עכשיו לספר זאת? משום שבתקופה האחרונה נפגשתי עם מספר לקוחות פוטנציאלים (שחלקם גם הפכו ללקוחות) ועם כל אחד ואחד מהם בדקתי את עצמי האם הם עומדים בשיקולים שקבעתי לעצמי.

לא אציין שמות, אבל אכתוב כי עם לקוח אחד הרגשתי שתחום פעילותו לא נמצא בפוקוס שלי ורמת השירות שהייתי מספק לו הייתה נמוכה אילו היה הולך למשרד אחר. עם הלקוח השני חשתי שפשוט אין לי כימיה אישית טובה עם האיש. משהו שם לא התחבר.

למרות ששני הלקוחות ייצגו חברות גדולות יחסית ולמרות ששניהם הגיעו עם רצון ונכונות לעבוד איתי, אמרתי להם כי לא אוכל לעבוד איתם ולתת להם את השירות המגיע להם.

כשאמרתי זאת, הרגשתי מאוד נוח עם עצמי. נדמה לי כי גם הם קיבלו את העניין בהבנה ובמידה מסוימת גם בהערכה.