יחסי ציבור מול בלוגרים – הם לא ממש אוהבים את זה
חלק מפעילות יחסי ציבור באינטרנט כוללת גם פעילות מול בלוגרים, ממש כמו פעילות מול עיתונאים. היתרונות לפעילות יח"צ מול בלוגרים רבה: למרות שאולי לכל בלוגר יש כמות קוראים מוגבלת, הרי שמדובר בקהל קבוע ורמת ההשפעה והאמינות שלהם רבה במיוחד.
הבעיה כפי שציינתי אותה מספר פעמים היא שהבלוגרים אינם עיתונאים. הם לא מחוייבים לאתיקה עיתונאים, אין להם שום צורך או מחויבות לספק לקוראיהם מידע על בסיס קבוע ולבטח אינם מתפרנסים מפעילותם כבלוגרים. לכן אם איש יחסי ציבור בוחר לעבוד מול בלוגרים, לשלוח להם הודעות לעיתונות ו/או לבקש כיסוי לאיזשהו מוצר/חברה/תחום הרי שצריך לעשות זאת ב"כפפות של משי".
לפני כשבועיים הפיצה אילנה תמיר, מנהלת ישרא-בלוג אל משרדי יחסי ציבור מספר קווים מנחים לפעילות יחסי ציבור מול בלוגרים וכן גם פתחה מספר קבוצות דיון בגוגל כדי לאפשר לאנשי יחסי ציבור להפיץ הודעות לעיתונות באופן מסודר בכדי שהבלוגרים בישראבלוג ובמערכות אחרות יוכלו לקל ולהחליט האם לכסות נושא מסויים ואיך.
לעומת זאת, מספר בלוגרים הנחשבים כמובילי דעה ברשת כתבו בכלל על פעילות יחסי ציבור מה דעתם על שיתוף פעולה עם אנשי יח"צ. היטיב לסכם זאת יוהנתן קלינגר, עורך דין ובלוגר פופולארי במיוחד. בפוסט על יחסי ציבור ובלוגרים סקר תחילה את דרישתה של "זרובבלה" לקבל קרדיט על מסע פרסום שזכה בפרס (שווה אייטם נפרד) ובהמשך כתב בצורה די החלטית על העניין וליתר דיוק על חוסר העניין שלו ולדעתו, של בלוגרים אחרים לשתף פעולה. המסר של קלינגר הוא פחות או יותר: אם אתם רוצים שאכתוב על משהו, אז תשלמו לי. מצד אחד יש אולי צדק בדבריו, אבל מצד שני, אם ישולם לו סכום כלשהו, הרי שהאמינות שלו תיפגע ככותב.
שרון גפן, אף היא בלוגרית פופולארית ניסחה את הדברים באופן בוטה יותר: "בלוגרים הם חארות" (כך במקור) ואין לצפות לשיתוף פעולה עימם ויותר מזה, ניסיון לשיתוף פעולה עימם יתועד בבלוג באופן לעגני.
מתוך ניסיון של השנים האחרון ויש להודות כי מדובר בניסיון מוצלח למדי, עולה כי לעיתים יש דרך ביניים – יחסי ציבור מול בלוגרים בתנאי שעושים זאת כמו שצריך.
רק להבהיר: אני לא אמרתי שצריך לשלם לו כדי שהוא יכתוב בבלוג. אני אמרתי שצריך לשלם לו כדי שהוא יהיה חלק מהצוות או בארגון וינהל את הבלוג הארגוני.
לחלופין, אם כל המטרה היא קבלה של עוד חשיפה, אז כדאי ללכת ולקנות באנרים אצל הבלוגר.
פספסת לגמרי את הפואנטה שלי, למרבה הצער – מה שניסיתי לומר כאן שבמידה ופניות לבלוגרים, מעידות על כך שהפונה אל הבלוגר אפילו לא טרח לעיין בבלוג שכותב האדם אליו הוא פונה, ומראות בעיקר על זלזול בבלוגר, לא יגרמו לו במיוחד לרצות לשתף פעולה, והן אלה שיביאו להביא לתגובה מהסוג שמדגים את מה שאמרתי: שבלוגרים הם חארות.
כך למשל, אם אני מקבלת (ואכן קיבלתי) פניה גנרית לחלוטין ממשרד יחס"צ שאינה רלוונטית כלל לי או לדברים שאני כותבת עליהם אצלי בבלוג, אינה פונה אליי בשמי, אלא היא תוצר של איזה מיזוג דואר מוזר, ומציעה לי תמורה שאינה גורמת לי לחוש שזהו "שיתוף פעולה" כדבריך, אלא יותר ניסיון לניצול של הבלוגר כפלטפורמה ל- PR, אין ספק שאני אנצל את הבלוג שלי על מנת להיכנס באותו יחצ"ן בצורה הדוחה ביותר שאני מסוגלת לה, ואעודד בלוגרים אחרים לנהוג כמותי.
קראתי אמש את המאמר הזה והתקשיתי להחליט אם אני צריכה לצחוק או לבכות כשאני משווה את ההתנהלות שמציג הכותב אל מול החוויות האישיות שלי אל מול חברות יחס"צ מקוון ישראליות.
לא מסכימה אתך. האמינות של בלוגר מושגת בעבודה קשה וכל עוד הכל מוצג וברור בפני הקוראים האמינות הזו לא צריכה להפגע.
בלוגר שמכבד את עצמו לא עבור על האתיקה העצמית שלו רק מעצם זה שמשלמים לו.
אף אחד מאיתנו לא מוכן או יכול להרשות לעצמו להרוס לעצמו את הקרדיט והתדמית בשביל חופן שקלים, אנחנו נפרסם דברים רק אם אנחנו מוכנים לעמוד מאחוריהם.
לשם העניין, פנו אלי בזמנו בבקשה לפרסם אצלי פוסטים בתשלום. לא היתה לי בעיה עם הרעיון עם שהוצגו בפני הנושאים. כיוון שאף אחד מהם לא פנה לקוראים שלי, סירבתי.
אני יכולה לומר לך שאיני היחידה.
אני הבנתי קצת אחרת את מה שכתבו יהונתן ושרון. הנקודה שלהם, כפי שאני מבין, היא די דומה למה שאילנה תמיר הסבירה. אל ליח"צן לצפות שאם יתפרסם אייטם הוא יהיה נעים, אל לו לצפות שלא יעשו חוכא ואיטלולה מעצם ההודעה, ובכל מקרה הבלוגר יכתוב רק אם בא לו, אם הנושא מענין או שיש איזו עקיצה מוצלחת. הרעיון של תמיר מעולה מהבחינה שזה ימנע (כנראה) מיח"צנים להספים בלוגרים בלי שום קשר לכלום.
לכבוד הוא לי שאתם מגיבים בבלוג שלי.
יהונתן תראה, מדובר ביחסי ציבור ולא בפרסום. אם מישהו רוצה לפרסם הוא יפרסם. יחסי ציבור הם לרוב דרך תיווך, בדרך כלל דרך תיווך של אמצעי תקשורת/עיתונאי/עורך ולאחרונה גם בלוגר.
כאשר מדובר על עיתונאי אז ברור, העיתונאי הרי רוצה לדווח על חדשות ואנשי יחסי ציבור מספקים לו חדשות. בראיית יחסי הציבור – גם הבלוגר מדווח חדשות ולכן האינטרס שלו לכתוב על חדשות. המטרה היא לא להביא אותו לכתוב במקום אחר, אלא שיכתוב בבלוג שלו – שם מקור ההשפעה שלו על הקוראים שלו (יותר או פחות).
אבל כן, אני מסכים שייש בעיה כלשהי הרי העיתונאי מתפרנס מהכתיבה באופן כללי הבלוגר בטח בישראל לא.
שרון אני מסכים איתך במאה אחוז ביחס להפצת נאטו גם לבלוגרים. הנה מה שכתבתי לפני כמה חודשים: http://www.aspr.co.il/internetpr01.html
חנית: קודם כל מזל טוב על הבקרוב (אני קורא את הבלוג שלך) – איזה כיף לך ולכן. זה יראה מגוחך אם מישהו ישלם לך כדי שתכתבי עליו את דעתך ודעתך לא תהיה נוחה בעניין… ותכתבי את דעתך. כבר הרי עדיף לקנות אצלך שטח פרסום, לא?
קודם כל תודה
שוב אני לא חושבת שאתה צודק.
הוצעות ספרים שולחות ספרים למבקרים שונים בחינם (וכן, לטעמי זה תשלום – ראה את תקציב הספרים החודשי שלי). המבקר לא מתחייב לכתוב רק דברים טובים.
מי שמשלם לבלוגר משלם בשביל החשיפה, אם אתה רוצה שיסקרו מוצר שלך – סבבה, אם המוצר מתאים לי ולקוראים שלי אני אשמח לסקרו.
הטענה שלי היא שאתה לא משלם על זה שתקבל "פרסומת חיובית" אלא על זה שתקבל סקירה אובייקטיבית וכנה.
ושוב יש כאן עניין של אמינות, כל בלוגר ורמות האמינות שלו, אבל אני משערכת שקהל הקוראים של הבלוגר מכיר אותו מספיק בכדי לסמוך עליו.
(ואני כמובן חושבת שגם שקיפות היא מהותית כאן).
אין ספק שאם אתה רוצה באנר בבלוג שלי – תשלם על פרסומת וסגרנו עניין, מאידך שנינו יודעים שיש הבדל משמעותי מבחינת הקורא בין באנר לבין פוסט.
אוף טופיק: בחייאת תוסיף יכולת הרשמה לעדכוני תגובות. זה בסיסי.
חנית תראי, הוצאות הספרים שולחות ספרים למבקרים כדי שיקראו אותם ויבקרו אותם. זה לא סוג של תשלום אלא רק הזמנה להתנסות. גם להזמין מבקרי תרבות לקונצרטים/אופרות/סרטים וכיו"ב בחינם (את יודעת כמה עולה כרטיס לאופרה?) גם זה לא סוג של תשלום. גם כתבי הספורט נכנסים חינם לאירועי ספורט ועדיין זה לא סוג של תשלום. לעומת זאת כתבי רכב מקבלים אולי נסיעת מבחן ברכב אבל לא רכב חינם וגם כתבי תקשורת סלולר מקבלים מכשירים להתנסות וצריכים להחזיר אותם. להחזיר ספרים זו אופרציה לא משתלמת.
אז אם המוצר הוא "במחיר סביר" אין סיבה שלא ישלחו אותו אל עיתונאי ו/או אלייך כבלוגרית מאוד פופולארית. דרך אגב, כשזה נעשה כמעט בפעם הראשונה בארץ (עם אתר בקבוק) זה עורר זעם רב.
באנר זה באנר, פוסט זה פוסט. אני מסכים מאוד עם הבעייתיות שלמה בכלל בלוגר יכתוב על משהו מסחרי לטוב או לרע? הרי הוא לא מתפרנס מהבלוג ובעצם איש יחסי הציבור מרוויח ואם הוא כותב דברים טובים אז גם החברה יוצאת נשכרת מזה ורק הוא… מה הוא הרוויח?
לפי ראיית אנשי יחסי הציבור "הרגילים" (ואני לא מדבר בשמם ולא מייצג אותם) הבלוגר מרוויח את הזכות לבדוק ראשון את המוצר, לכסות אותו…
ואוף טופיק… ת'אמת? אני לא רגיל להרבה תגובות בבלוג הזה. חה חה חה.
היוזמה של אילנה תמיר חסרת טעם והיגיון (הסבר בפוסט: http://onethatknows.com/?p=277)
אפילו הבלוג שלי שהוא הכי פתוח בארץ לדעתי לשת"פ עם משרדי פרסום ויח"צ מקבל במקרה הטוב את ההודעות הגנריות האלו ששולחות אותי לחפש מידע כדי להעמיד פוסט ראוי ומבקרה הרע אני מוצא את עצמי פונה לאותם משרדים כדי לבנות שת"פ.
שני המקרים מראים על חוסר הבנה של העוסקים בתחום.