נדמה לי שהחשיפה לפוסט הראשון בבלוג החדש של ארקדי גאידמק מדגישה עוד יותר את האימרה שלפעמים זה לא משנה מה עושים אלא מי עושה. זה נכון בהרבה תחומים, בתחום יחסי ציבור זה נכון פי כמה וכמה.
בתחילת ימי האינטרנט זכה כל אתר חדש לחשיפה נרחבת גם היה מדובר באתר סטטי פשוט. בהמשך כמובן הדברים נרגעו.
בעולם הבלוגים אנחנו נמצאים כמעט באותה נקודה – אם אישיות ציבורית מוכרת פותחת בלוג ואם אותה דמות עושה קצת יחסי ציבור על עצם קיום הבלוג, הרי שהיא זוכה לחשיפה תקשורתית שלעיתים היא אפילו לא ברורה.
ככלל אין ספק שגאידמק הוא אמן יחסי ציבור. הוא אמנם שופך לא מעט כסף תמורת החשיפה אולם אין כמעט יום בו הוא לא מככב בכותרות. לעיתים אפילו נדמה לי שחלק מהכותרות השליליות שהוא זוכה להן הן בגלל עודף החשיפה, כאילו דווקא.
הבלוג של גאידמק מעניין מכמה בחינות. ראשית, ברור לכל כי לא הוא זה שכותב את הבלוג. יתכן שדבריו נשמעים שם אבל אני בספק אם יש מישהו שמאמין שהוא עצמו ישב והקליד במחשב את הפוסט הראשון ולא כי אני מטיל ספק ביכולתו לנסח את עצמו, אלא פשוט העברית שם גבוהה מידי בשביל מישהו שטוען שהוא בקושי מבין ומדבר עברית ונוהג להתבטא באנגלית במבטא רוסי כבד. ולכן כמובן נשאלת השאלה למה הוא זוכה לכל כך הרבה התייחסות כאשר זה לא הוא באמת.
נקודה אחרת שמעניינת היא הבחירה בתפוז. לפלטפורמת הבלוגים של תפוז יש יתרונות וחסרונות ובכל מקרה סביר להניח שאף אחד לא התקמצן על כמה דולרים בודדים לקנות דומיין ואחסון לבלוג עצמאי. נדמה שעצם הבחירה היא אמירה – "אני בא להשמיע את דברי כאן, איפה שהבלוגרים נמצאים ולא מצפה שתבואו אלי".
והדבר האחרון שמעניין היא שלפחות הפוסט הראשון לא נראה כמו כתיבה לבלוג. זה ארוך מידי, זה גבוה מידי, זה פרסומי מידי… זה פשוט לא כמו הבלוגים המקובלים.
לא נעצרתי על התגובות. ברגע כתיבת פוסט זה יש 357 תגובות. נדמה שזה ימשיך לגדול.
בכל מקרה, אין ספק שזהו מהלך יחסי ציבור מוצלח במיוחד של גאידמק.