ההודעה לעיתונות הראשונה
לפני די הרבה שנים הייתי במגעים עם לקוח מסוים. היה זה לקוח מעניין ותקציב שנחשב לגדול. אחרי כמה שיחות החלפת אימיילים ושיחות טלפון אמר לי בעל הבית, בסופה של הפגישה האחרונה, "כן, נתחיל לעבוד, אתה יכול לשלוח לי מחר הודעה לעיתונות שקיבלת את התקציב שלנו".
התשובה המיידית שעניתי לו היא שאינני נוהג לעשות כך. הוא חייך ושאל למה.
התשובה שנתתי הייתה שאני מוצא בזה טעם לפגם שההודעה הראשונה לעיתונות שאני מוציא היא הודעה מטעמי על כך שקיבלתי את התקציב. היא לא משרתת שום דבר מלבד את האגו שלי.
זו הייתה תשובה מהבטן וכשחשבתי עליה בדרך חזרה, כבר היו לי נימוקים נוספים למה לא להוציא הודעות מהסוג הזה: מלבד האגו, הרי תמיד כל הסכם שלי לפחות הוא קודם כל לשלושה חודשי ניסיון. לא תמיד הניסיון עולה יפה. לעיתים (רחוקות!!!) יש אכזבה מצד הלקוח על אופי או סיגנון השירות, לעיתים (רחוקות עוד יותר) אני מוצא שעדיף שלא להמשיך מסיבות אלו או אחרות. אם אין המשך לעבודה המשותפת, לעומת ההודעה שפורסמה על עבודה משותפת, זה קצת פאדיחה, לא?
חוץ מזה, למה לחשוף מול המתחרים שלי או של הלקוח שלי על הפעילויות הצפויות שלנו. עדיף לשמור את הדברים האלו בבטן, לחגוג שקט וזהו.
בתחום הפרסום הודעה מסוג זה היא כמעט חלק מובנה מתהליך העבודה המשותפת. זכינו, לחצנו ידיים, העברנו חוזים ועכשיו נוציא הודעה לעיתונות. בתחום יחסי הציבור הדבר פחות נהוג, אם כי עדיין, די נפוץ.
גם היום כאשר אני קורא הודעות כאלו משהו נראה לי קצת צורם, אבל מצד שני, אני מוצא לא מעט היגיון בלהוציא הודעה מהסוג הזה.
ראשית, ההודעה הראשונה מיועדת לאו דווקא לפרסום, אלא ליידוע רוב הגורמים הנוגעים בדבר, ובייחוד עיתונאים, כי מעתה והלאה משרד יחסי ציבור XYZ עובד עבור לקוח ZYX וכל שאלה, בקשה לתגובה, התייחסות , הנכם מוזמנים לפנות אלינו.
שנית, ההודעה היא מעין אישור סופי. זהו, התחלנו לעבוד, הודענו לציבור. גם יש כאן איזושהי אמירה כי אני גאה כי קיבלתי את הלקוח עד כדאי כך שאני רץ לספר על כך לחבר'ה. ודבר נוסף, יש כאן גם פרסום פומבי ואמירה: "היי, תתרחקו מהלקוח הזה, בשנים הקרובות הוא מקבל שירותי יחסי ציבור ממני".
ולמרות הכל, כאשר אני מקבל לקוח חדש, אני נמנע מלהוציא הודעה שכזאת וכאשר אני קורא הודעות כאלו, אני עדיין מרגיש אי נוחות קלה בייחוד כאשר אני קורא הודעות הנוגעות ללקוחות עבר שלי ועוד יותר, הודעות על לקוחות שגם אני התמודדתי במכרז, והפסדתי אותו.
יחסי ציבור ומוסר
בשבוע שעבר פורסם כי בועז יונה, לקח משרד יחסי ציבור כדי לשפר את תדמיתו. המעשה סחף אחריו קצת תגובות לא הכי נעימות (בלשון המעטה) על מקצוע יחסי הציבור ובכלל, עוד הזדמנות להוקיע את בועז יונה.
שכירת משרד יחסי הציבור כדי לנסות ולשפר את התדמית של בועז יונה מעלה כמה שאלות מעניינות: האם איש יחסי ציבור אמור להיות מנותק ריגשית מהלקוח נניח כמו עורך דין ולקוח?
האם משרד יחסי ציבור יכול להרשות לעצמו להתחבט בבעיה המוסרית של הלקוח ונניח לקחת לקוח בכל מחיר ולספק לו שירותים ללא כל קשר לתדמיתו ולדעתו של איש יחסי הציבור על הלקוח שלו? עוד שאלות הן האם יחסי ציבור אכן יכולים לסייע ולהשפיע על מהלך המשפט? הלא הפרקליטות, השופטים, וכל המערכת מסביב קוראים עיתונים. ובכלל, האם הכל זה רק עניין של תדמית?
אני אישית בעקבות פוסט בגלוב (הבלוג הקבוצתי המצויין של יובל דרור וחברים) תהיתי ביני לבין עצמי מה הייתי עושה אילו בועז יונה היה פונה אלי ומבקש שאייצג אותו.
אני מניח שהייתי מפעיל כמה שיקולים שלא כולם מוסריים. מצד אחד, יש כאן עניין ואתגר מקצועי. בנתוני פתיחה שכאלו זה בהחלט מעניין לראות עד כמה ניתן לשנות תדמית. יש כאן גם עניין כספי ובעיקר, יש כאן גם הזדמנות נהדרת לבוסט נאה למשרד שבראשותי. החשיפה, עבודה מול התקשורת…
מהצד השני, יש כאן עניין מוסרי. כן, נכון שאפשר לראות בבועז איש עסקים שקרס. "קורה, לא נורא" ונכון שאפשר גם גם לומר שהוא לא האשם העיקרי, אלא האשמים הם הבנקים ששיחררו לו כספים בניגוד למצבו הפיננסי.
אבל זו הרי היתממות. בועז יונה גרם להרבה אנשים לאבד את עולמם. אני בהחלט חושב שמגיע לו עונש.
בעבר היו מקרים בהם טיפלתי במשברים תקשורתיים. תמיד זה היה מעניין. באיזשהו מקום תמיד זה עניין עסקי טהור. אף אחד מהלקוחות לא היה בחזקת פושע העומד למשפט. אף אחד גם לא גרם נזק חמור ל"אנשים הקטנים מהרחוב".
ואם בועז יונה כן, אז איפה הגבול?
אין לי תשובות חד משמעיות. אבל בהחלט זו שאלה שאני מתחבט בה.
יופי של יחסי ציבור לתוכנית טלוויזיה
לפני כחודש, העלה אחד הכותבים (מוסיף) בבלוג של יובל דרור וחברים (הגלוב,) פוסט הממליץ על התוכנית החדשה של אורי גוטליב. התגובות לא היו משהו (לתוכנית).
לעומת זאת, מוסיף שהמשיך לאהוב את התוכנית, יזם קשר עם אורי גוטליב שהקליט קטע מוצלח מאוד (!) על תגובתו למגיבים בבלוג. הנה הפוסט הרלוונטי עם הסרטון.
שווה לצפות!!!
עצם הקטע וההתייחסות מהטלוויזיה לבלוגים, הפניה הישירה (וההומוריסטית) מתוכנית טלוויזיה היישר אל המגיבים באינטרנט, מעניינת ושווה בזמן אחר דיון רחב על הקשר הישיר בין הצופים לתוכנית (בלוגים וטוקבקים). הנקודה שרציתי לציין היא מההיבט של יחסי הציבור.
אורי גוטליב על הרוח הספורטיבית וההומוריסטית קיבל (ויקבל) יופי של חשיפה בכל מקום אפשרי באינטרנט, (ישנם עידכונים בפוסט עצמו היכן יש התייחסות לעניין) אולי מדובר בקהלים פוטנציאלים לצפות בתוכנית.
אני עצמי לא ממש חיבבתי את הדמות הנעבכית שגוטליב נהנה לגלם בתוכניות אחרות ולא טרחתי לצפות ולו פעם אחת בתוכניתו.
אחרי הסרטון הקצרצר הזה לבטח אצפה בתוכניתו ויותר מפעם אחת.
ליובל דרור ולחבריו בבלוג אין אינטרס כלכלי, אלא אך ורק הנאה צרופה, אבל למפיקי התוכנית של אורי גוטליב (ולבטח לגוטליב עצמו) יש את חרב הרייטינג מעליהם והם אלו שצריכים להשקיע עוד ועוד ביחסי ציבור.
אני לא חושב שהאייטם שצולם במיוחד לאינטרנט ולבלוג של יובל נעשה מתוך מחשבה על יחסי ציבור, אבל מצד שני, זה רעיון יצירתי נהדר שלא דורש יותר מידי השקעה והתוצאה…
יחסי ציבור? אני פי עשר יותר טוב מרני רהב
או יה, בטח, כלומר, אני מאמין שמקצועית, אני לא פחות טוב ממנו, אבל מבחינת מעמד בשוק, גודל, עוצמה והשפעה, איפה רני רהב ואיפה אני. הוא מנהל משרד יחסי הציבור אולי הגדול בארץ, יש לו כמה עשרות לקוחות גדולים מאוד, והוא נחשב לאיש יחסי הציבור של המדינה. בערך. מה שכן, הטקטיקה של תקיפת המוביל יכולה בהחלט להועיל לפעמים. אני לא ממציא את הגלגל, לטקטיקה הזו יש היסטוריה ארוכה במיוחד. מי לא זוכר את המסר של "אנחנו משתדלים יותר" (שם רק רמזו למוביל, לא הזכירו אותו בשמו).
נזכרתי בעניין אתמול בדיון עם אחד מלקוחותי כשדנו בטקטיקת יחסי הציבור שננקוט.
זה כמובן לא חייב להיות בוטה, בכותרת האייטם, (בהודעה לעיתונות), או כמסר עיקרי שמנסים להעביר וחוזרים עליו פעם אחר פעם (בראיון/שיחה/הרצאה), אלא זה יכול להיות גם "בכותרת המשנה", או בחלק האחרון של השיחה
דרך אגב, אם ברגע האחרון חוטפים רגליים קרות מהמסר ("גוגל? חובבנים, עוד שנתיים תראה את לארי וסרגי עובדים אצלי) אפשר להחליש אותו - סתם להעמיד את עצמך באותה מדרגה. "רני רהב ואני חושבים אותו דבר" וכמובן, איך לא, אפשר גם לנקוט בגוון הישראלי, מהמסטינג: "אתמול אמרתי לרני, כן, כן, רני רהב ש…."
לצורך הבהרה: רני רהב בעיני הוא איש יחסי הציבור מהטובים והמקצועיים שייש, אם לא הטוב מכולם. הוא לבטח המיוחצן מכולם.
לפני עשר שנים שיתפתי איתו פעולה כאשר שני לקוחות שלנו עשו משהו במשותף. אז גם דיברתי איתו לראשונה (ולאחרונה). הוא היה יעיל במיוחד, מקצועי במיוחד וגם נחמד במיוחד. הוא לא ניסה להזיז אותי הצידה ו"לגנוב את ההצגה", אלא הסתפק בלהציע עזרה, לעמוד בצד ורק לוודא אישית שהאינטרסים של הלקוח שלו נשמרים. בקיצור … "כשרני ואני דיברנו…" (חה חה חה).
סיפורי יחסי ציבור מהתנ"ך (חלק ראשון) ? אלוהים כלקוח
הבן שלי ניסה להבין בדיוק מה אני עושה. למרות שהוא גאון, עדיין התקשה מעט להבין, בכל זאת, קצת מסובך להסביר לילד קטן מה זה יחסי ציבור – בפירוט המקובל עליו. נושא שיחה אחר שעלה היה ספר שופטים שהתחילו ללמוד בכיתה ופתאום חשבתי שזה רעיון לא רע להסביר את נושא יחסי הציבור דרך סיפורי התנ"ך.
ככל שאני מעמיק לחשוב בנושא, נראה שזה הולך ונעשה מורכב עם הרבה מקטעים ולכן אני מעדיף להתייחס לנושא בחלקים חלקים.
ראשית – הלקוח. אין ספק שהלקוח המרכזי בתנ"ך הוא אלוהים. הוא לקוח מאוד תובעני. כמובן שהוא לא מאפשר לקחת לקוחות באותו תחום. (אוי ואבוי לאיש יחסי הציבור שלו אם יקח לקוח עם ניגוד אינטרסים…).
אבל מעבר ללקוחות עם ניגוד אינטרסים, עושה רושם שהוא גם לא מותיר הרבה ברירות ללקוחות נוספים. ככלל, אלוהים הוא ממש לקוח אסטרטגי – כלומר תופס את רוב זמנך ומשלם… המממ… ככה, כלומר לא משהו לפעמים הוא משלם ריטיינר כבד (בעיקר בתקופת המלכים). מצד שני, איש יחסי הציבור שלו עלול למצוא את עצמו מסתפק בלחם צר ומים ומקסימום עוד כמה תאנים.
עוד דבר שאפשר לומר על אלוהים כלקוח זה שאם הוא בחר מישהו שייצג אותו, אין שום סיכוי בעולם שהמישהו הזה יוכל להגיד לו לא. הוא ייקח אותו בכל מחיר (יונה הנביא למשל).
מבחינת מסרים תקשורתיים אפשר לומר שהמסרים פשוטים ונהירים: "תאמינו לי ותעשו היישר בעיני – יהיה סבבה, לא תאמינו, אזמבר אתכם". גם קהלי היעד מוגדרים היטב.
הלקוח הזה, אלוהים, נמנה על הלקוחות היודעים בדיוק מה הם רוצים. הוא יודע לבנות בילד אפ רציני, דורש הפקות לא קטנות (הר סיני) וככלל, בגלל מגבלות אמצעי התקשורת דאז, אמצעי המדיה כללו בעיקר כנסים וימי עיון ו/או העברת המסרים מפה לאוזן.
עוד אפשר לומר כי אלוהים הוא לקוח נאמן במיוחד לאיש יחסי הציבור שלו. לעיתים במשך שנים רבות, אפילו עד המוות, הוא נשאר לקוח, משלם ריטיינר חודש בחודשו ולא דורש שום פעילות. מצד שני, אם הוא מתרגז, אז סוף הפעילות לא משהו (שאול). מה שכן, אפשר לומר עליו שהוא הגון, ישר נותן הזדמנות שנייה וגם מתריע מראש על כל הפסקה.
יחסי ציבור לגוגל: פעם ראשונה, פעם שניה, פעם שלישית… נמכר
קראתי שלשום בדה מארקר שגוגל עורכת מכרז ומחפשת משרד יחסי ציבור חדש. המחשבה הראשונה שעברה בראשי היא וואו, חתיכת תיק, שווה להתאמץ. המחשבה השניה שעברה בי, שבעצם הייתי בסרט הזה יותר מפעם אחת. כבר טיפלתי בלקוחות כגוגל והם לא היו פשוטים וקלים לעבודה.
גוגל היא חברה מדהימה ומדליקה. המוצרים שלה אלגנטים, טובים, החברה היא בעצם המותג מס' 1 היום בעולם ולכאורה, לקבל את תקציב יחסי ציבור של גוגל זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכל משרד יחסי ציבור. אין יום שגוגל לא מוזכרת כמה עשרות פעמים בכל ערוץ מדיה ובדרך כלל גם בהקשרים חיוביים (למרות שנדמה שההייפ קצת עבר ולעיתים מתייחסים אליה כאל מפלצת)
מצד שני, גוגל ישראל הנזקקת ליחסי ציבור לבטח לא מעוניינת לקדם את המוצרים למשתמשים הסופיים, או במילים אחרות, יחסי ציבור לג'ימייל, לבטח לא נמצאים בראש מעייניה. האינטרס שלה הוא לקדם כמובן את מה שאמור לשרת את האסטרטגיה השיווקית של החברה בראש ובראשונה מודעות האדסנס, אחר כך המוצרים הארגוניים גוגל אפס ומן הסתם חלק ממטרות יחסי ציבור הם לסייע בגיוס עובדים לגוגל ישראל ואולי גם לגוגל העולמית (רילוקיישן).
יחסי ציבור לפעילויות האלו לא אמורים להיות "קשים" מידי בדרך כלל, אבל כאשר כל יום כותבים על גוגל מכל ההיבטים, דרגת הקושי טיפה עולה.
כאשר גוגל ישראל היא חברת בת שעם כל הכבוד (ויש לי הרבה) היכולת שלה לדבר בשם הנהלת גוגל על אסטרטגיות החברה, על תוכניותיה ובכלל, על גוגל העולמית היא מוגבלת מחד, ומאידך, החברה הישראלית טיפונת מוגבלת לדבר על היקפים ופלחי שוק ומספרים – מה שמעניין את העיתונות.
לקוח גדול ויוקרתי כגוגל במשרד יחסי ציבור זה דבר חשוב, אבל מצד שני לקוח שכזה צריך לקחת אותו עם יותר מגרגר מלח אחד בפה. הוא ידרוש הרבה תשומת לב ניהולית, הוא ידרוש הרבה מאוד עבודת יחסי ציבור והוא עלול להרתיע לקוחות "קטנים" יותר. ("יהיה לך זמן גם בשבילי?")
שלא יהיה ספק, אני מת להיות איש יחסי הציבור של גוגל. אני אקנא בכל מי שיקבל את תיק יחסי הציבור הזה. אבל … זה חברת גוגל ישראל אמנם תהיה לקוח גדול ותקציב יוקרתי (ומן הסתם גם ריטיינר שמנמן) אך גם עלולה להיות לקוח קשה לטיפול.
על רעיונות יצירתיים – ועל אנשים שחוששים מהם
לפני כמה שנים ישבתי עם עורך דין, שותף בכיר במשרד עורכי דין, שהתעניין לגבי יחסי ציבור. שותפיו במשרד קיבלו החלטה להשקיע בשיווק וגם הקצו תקציב לעניין (תקציב יפה מאוד יש לומר).
בשיחה ראשונית הצעתי לו סידרת רעיונות בתחום יחסי ציבור ועוד מספר רעיונות לפעילויות שיווקיות שברובן היו מבחינתי בסיסיים: יחסי ציבור "סטנדרטיים" וקישרי עיתונות (הודעות לעיתונות, פיצ'רים וכיו"ב), אתר אינטרנט, יחסי ציבור באינטרנט, בלוג מקצועי, ניוזלטר וכיו"ב הדברים הרגילים… (וגם האפקטיביים מאוד יש להדגיש).
כשביקש לשמוע אם יש לי עוד כמה רעיונות, "אחרים" אמרתי לו שאני אשמח להביא בפניו רעיונות מקוריים ונועזים, אבל אני בספק רב אם הוא או שותפיו ירצו לממש אותן.
הוא בכל זאת הוא ביקש לשמוע והדבר הראשון שקפץ לי לראש זה – שיכתוב ספר מתח קצר (משהו כמו 150-200 עמודים) שעוסק בתחום שלו, שידפיס אותו במהדורה פרטית של 500-1000 עותקים ויפיץ אותו בדואר בתור אקט של יחסי ציבור עם איחולי שנה טובה או אפילו שי מקורי לחגים אל הלקוחות ובעיקר, אל הלקוחות הפוטנציאלים.
להפיק רעיון כזה – זה לא כל כך מסובך. אני מכיר לפחות אדם אחד שיכתוב כסופר צללים את סיפור המתח הזה (או נניח סיפורי מתח כאלו) באיכות סבירה ובכתיבה קלילה וקריאה..
העלות משוערת: שכר כתיבה + עורך ומוריד לדפוס + הדפסה + משלוח בדואר = מקסימום 10,000 דולר.
זה אמנם לא זול, אבל גם לא בשמיים (לפחות לא בקנה המידה שהם דיברו עליו כשדיברו על תקצב). רק על הדבר הזה אפשר לעשות יופי של יחסי ציבור
האיש התלהב ברמה שקשה לתאר, אפילו החל לתכנן תבנית עלילתית וכיו"ב אבל… כצפוי, כשחזר אלי בטלפון אמר לי שהשותפים שלו אמנם רוצים שיווק, רוצים יחסי ציבור, אבל הם מעדיפים לקבל תחילה הצעת מחיר לדברים הסטנדרטים כגון: יחסי ציבור, קישרי עיתונות, כתיבה שיווקית לצרכיהם השונים, אתר אינטרנט ו… זהו.
אני חייב להודות שזו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה. כמעט תמיד, כל הלקוחות שעבדתי איתם אהבו לשמוע רעיונות יצירתיים, רעיונות "אחרים" אם בתחום יחסי הציבור, אם בתחום יחסי ציבור באינטרנט ואם בתחום השיווק. כולם התלהבו לפחות מחלק מהרעיונות אבל… בסופו של דבר, רובם לא רצו לקחת את זה צעד קדימה, להביא את זה לכלל מימוש, אלא העדיפו את השירותים הרגילים (והטובים כמובן) של יחסי הציבור או היעוץ השווקי שנתתי עם "יצירתיות מוגבלת" כלומר משהו שתחום בין לבין.
יתכן שהרעיונות שלי היו יקרים מידי/נועזים מידי/יצירתיים מידי/טפשיים מידי ו/או ולא מתאימים לאופי הארגונים שהצעתי להם (מן הסתם היו כאלו) אבל המסקנה שלי היא שאנשים פשוט אוהבים להיות קרובים וזמינים ל- "רעיונות אחרים", הם אמנם רוצים לשמוע, אולי קצת לפנטז עליהם אבל … יעדיפו ללכת בתלם עם מינימום תעוזה. אלא אם, וכאן יש סייג, המתחרה שלהם הלך רחוק, או אז…ירצו ללכת עוד יותר רחוק.
יחסי ציבור ושיווק לפיצה השכונתית
עד כמה אפשר לקדם עסק קטן? כמה אפשר לעשות לו יחסי ציבור? כמה אפשר לתרום לו מבחינה שיווקית?
אין לי תשובת בית ספר, אלא רק כמה דוגמאות מוצלחות להצלחה של יחסי ציבור ושיווק לעסקים קטנים וקטנים מאוד, ולדאבוני, גם כמה דוגמאות פחות מוצלחות.
לפני כארבע שנים, בדרך חזרה מחוג הקרטה, נהגתי לעצור עם הבן בפיצרייה הסמוכה לחוג. זו הייתה פיצרייה שכונתית אמיתית. חמימה עם ריחות מעוררי תיאבון, בעל בית ידידותי ומאיר פנים וגם ואולי אפילו בייחוד, פיצה טעימה להפליא.
אחרי חמשה או שישה ביקורים כבר הפכנו לידידים. הוא סיפר לי כי למד בישול בצרפת, עבד כשף בכמה מסעדות (שעל חלקן אפילו שמעתי) ובגלל שהתחתן עם … החליטו השניים לעבור לשכונת בית הוריה ושם לפתוח את הפיצה. קדמו לפתיחת הפיצה, סידרת ביקורים בפיצריות בארץ ובאירופה כדי לטעום, ללמוד וגם בסופו של דבר לקנות את מתכון הרוטב האידיאלי.
כן, זו הייתה אכן פיצה נהדרת, אולי הטובה ביותר שאכלתי ואמנם לא סיפר לי כמה עלה לו המתכון, אבל לדעתי הוא היה שווה כל אגורה.
אחרי עוד שניים שלושה ביקורים, סיפרתי לו על עבודתי בתור יועץ יחסי ציבור ושיווק והוא מיד שאל – איך אוכל לעזור לו.
חככתי בדעתי. אמנם הייתי חכם גדול ואף מנוסה ביותר ביעוץ וליווי שיווקי לארגונים גדולים ובינוניים, והמון המון סטרט אפים, אבל מעולם לא ניסיתי לקדם עסק כה קטן ובטח שלא פיצה שכונתית.
למרות זאת לקחתי על עצמי את האתגר וקבענו פגישת עבודה (על פיצה, אלא מה). כמנהגי, תחקרתי לעומק אותו על נושא הפרסום, השיווק, אילו יחסי ציבור (אם בכלל) עשה לעצמו, כמה משאבים הוא מוכן להקדיש עבור יחסי ציבור, עבור שיווק.
הוא כמובן חשב מייד על שכר עבודתי, אבל אני התכוונתי יותר למשאבי זמן וכסף עבור פעילויות שיווקיות עצמן. את נושא שכר העבודה פטרתי בבארטר שיכלול פיצה כפולה פעם בשבוע + בקבוק קולה – ללא משלוח (זה היה בעיר סמוכה לעיר מגורי).
עד לאותו הערב, נהג להפיץ פלאיירים בתיבות הדואר בשכונה. בזה הסתכמו כל פעילויותיו. "באותו יום של חלוקת פלאיירים חל גידול חביב בהזמנות".
אחרי שקיבלתי את הנתונים עשיתי כמה בדיקות וביררתי מחירים וחזרתי אליו עם תוכנית יחסי ציבור ושיווק אשר דרשה ממנו השקעה מסויימת:
ראשית, הגדרנו את קהלי היעד – בשלב הראשון – תושבי השכונה ותו לא. עליו להפוך ל-ההפיצה השכונתית ולא סתם פיצה שכונתית. כמו כן סיכמנו על התדמית הרצויה ובכך גם לשנות את מדיניות המחירים: לא להרוויח מהקולה, להיות טיפה יותר זול משאר הפיצות אבל לא הרבה יותר זול ומנגד, בשום אופן לא להציע חבילות שלא משתלמות. (שתיים במחיר של אחד היא חבילה שלא משתלמת למי שמציע פיצה מבוססת גבינה ולא תחליפי גבינה).
הדבר השני היה פרסום: לא עוד פלאיירים המחולקים בתיבות הדואר, אלא מגנטים שיוצמדו לדלתות. המגנים הללו יבהירו את המסרים העקריים – פיצה שכונתית, טעימה במיוחד, מחיר משתלם, לא מרוויחים מהקולה, ו… על כל הזמנת חמש פיצות – השישית תהיה בחינם (על תוספותיה).שני השליחים יצטיידו במנקב כרטיסים.
אבל… עוד לפני הכל – לעשות יחסי ציבור לעצמו במובן הכי מילולי של המילה – לערוך היכרות אישית עם כל תושבי השכונה. סיכמנו כי בכל ערב יצא באופן אישי עם 5-6 פיצות חתוכות למרובעים קטנים ובמשך שעה – שעה וחצי, ידפוק על הדלתות, יציג את עצמו אישית, ילטף את הילדים, ויציע טעימות
עבור בעל הפיצה, היה זה החודש הקשה והמתיש ביותר שעבר עליו מאז פתח את הפיצרייה, וגם… המשתלם ביותר. אחרי כל סבב טעימות, הטלפון לא הפסיק לצלצל. לשימחתי, היה מספיק הגון בכדי להגיד אם יעמוד בהזמנה ואם לא ואם כן, אז מתי.
באחד הערבים התלוויתי אליו, צילמתי אותו בכמה מפגשים ושלחתי תמונות פלוס כיתוב למקומונים שהניבו שלושה פרסומים נאים שגם אפשר היה למסגר ולתלות על הקיר.
אחרי חודשיים נערך סבב חלוקה של מגנטים ששוב הגביר את ההזמנות. למרות שחוג הקרטה נמשך, הרי שלא גביתי את שכרי עד תומו – עקב וטו חד משמעי של הגברת… "זה לא בריא לילדים כל כך הרבה פיצות ובטח שגם לא לך…"
מצד שני, הייתי מאוד מרוצה מעצמי.
אלא מה…