ארכיון פוסטים מהחודש "ינואר, 2008"

יחסי ציבור ומוסר

יום שלישי, 29 בינואר, 2008

 

בשבוע שעבר פורסם כי בועז יונה, לקח משרד יחסי ציבור כדי לשפר את תדמיתו. המעשה סחף אחריו קצת תגובות לא הכי נעימות (בלשון המעטה) על מקצוע יחסי הציבור ובכלל, עוד הזדמנות להוקיע את בועז יונה.

שכירת משרד יחסי הציבור כדי לנסות ולשפר את התדמית של בועז יונה מעלה כמה שאלות מעניינות: האם איש יחסי ציבור אמור להיות מנותק ריגשית מהלקוח נניח כמו עורך דין ולקוח?

האם משרד יחסי ציבור יכול להרשות לעצמו להתחבט בבעיה המוסרית של הלקוח ונניח לקחת לקוח בכל מחיר ולספק לו שירותים ללא כל קשר לתדמיתו ולדעתו של איש יחסי הציבור על הלקוח שלו? עוד שאלות הן האם יחסי ציבור אכן יכולים לסייע ולהשפיע על מהלך המשפט? הלא הפרקליטות, השופטים, וכל המערכת מסביב קוראים עיתונים.  ובכלל, האם הכל זה רק עניין של תדמית?

אני אישית בעקבות פוסט בגלוב (הבלוג הקבוצתי המצויין של יובל דרור וחברים) תהיתי ביני לבין עצמי מה הייתי עושה אילו בועז יונה היה פונה אלי ומבקש שאייצג אותו.

אני מניח שהייתי מפעיל כמה שיקולים שלא כולם מוסריים. מצד אחד, יש כאן עניין ואתגר מקצועי. בנתוני פתיחה שכאלו זה בהחלט מעניין לראות עד כמה ניתן לשנות תדמית. יש כאן גם עניין כספי ובעיקר, יש כאן גם הזדמנות נהדרת לבוסט נאה למשרד שבראשותי. החשיפה, עבודה מול התקשורת…

מהצד השני, יש כאן עניין מוסרי. כן, נכון שאפשר לראות בבועז איש עסקים שקרס. "קורה, לא נורא" ונכון שאפשר גם גם לומר שהוא לא האשם העיקרי, אלא האשמים הם הבנקים ששיחררו לו כספים בניגוד למצבו הפיננסי.

אבל זו הרי היתממות. בועז יונה גרם להרבה אנשים לאבד את עולמם. אני בהחלט חושב שמגיע לו עונש.

בעבר היו מקרים בהם טיפלתי במשברים תקשורתיים. תמיד זה היה מעניין. באיזשהו מקום תמיד זה עניין עסקי טהור. אף אחד מהלקוחות לא היה בחזקת פושע העומד למשפט. אף אחד גם לא גרם נזק חמור ל"אנשים הקטנים מהרחוב".

ואם בועז יונה כן, אז איפה הגבול?

אין לי תשובות חד משמעיות. אבל בהחלט זו שאלה שאני מתחבט בה.

פעילות למען הקהילה – צריך לבחור את הדבר הנכון וגם לעשות אותו נכון

יום ראשון, 20 בינואר, 2008

לפעמים כאשר גופים גדולים במיוחד מבצעים פעילות למען הקהילה, במקום לקבל "אהדה" זה עלול לפעול כבומרנג נגדם. במקום יחסי ציבור חיוביים, הם  זוכים לביקורת על בזבוז כספים.

דוגמא בולטת היא פתיחת אתרי התיירות לעמך בפסח על ידי בנק הפועלים. לא שמעתי מאף אחד שביקר באתרים אלו איזו תודה או התייחסות חיוביות כלשהי לבנק הפועלים. להיפך, הפעמים היחידות שהבנק הוזכר בהקשרים אלו (חוץ מכיסוי עיתונאי דל יחסית) היו בתגובות של "עדיף היה לו היו מוותרים על עמלה שתיים שהם גובים מהציבור ושלא יעשו טובות".  נדמה לי שבנק הפועלים רצה להגיד "אנחנו הבנק של המדינה ואנחנו נותנים קצת פאן לתושבים". מסר פטרוני משהו בייחוד כשהוא בא מצידו של בנק. אני מניח שבעלי אתרי התיירות דווקא יצאו מרוצים, אבל מהם לא שמעתי.

לעומת זאת כאשר שמעתי על פרויקט "קריאה לקריאה" של מכבי שירותי בריאות כמעט נפלתי מהכיסא.  פרוייקט "קריאה לקריאה" מתבסס על מחקרים שנעשו בארצות הברית המראים כי -אחוז ניכר מההורים לילדים מתחת לגיל 3 שנים אינם קוראים ספרים לילדיהם מה שגורם בהמשך התפתחות הילד לבעיות הבנת הנקרא בעתיד.

לפני עשור, קבוצה של רופאי ילדים בארה"ב הגיעו למסקנה שמי שצריך להשפיע ולשנות אילו רופאי הילדים והם אילו שצריכים לעודד את ההורים להקריא ספרים לילדיהם ולכוון אותם לגבי סוג הקריאה וכל זאת כחלק מהמפגש השוטף עם רופא הילדים.

פרוייקט "קריאה לקריאה" של מכבי הינו התאמת התוכנית בישראל. מצד אחד רופאי הילדים מעלים את הנושא בפני ההורים ומדריכים אותם, הם מחלקים להם ספרים בחינם ובחדרי המתנה מקריאים מתנדבים סיפורים לילדים ומראים להורים איך לעשות את זה בצורה נכונה.

הפרויקט הזה יושב על מכבי כמו כפפה ליד. וגם כאקט יחסי ציבור זה מתאים להם במיוחד. הם מצד אחד משדרים להורים "אנחנו דואגים לכל ההיבטים של התפתחות הילד" ומצד שני לא יוצרים אנטגוניזם על בזבוז הכסף.

מדובר גם בפרויקט חשוב, המשלים, כך נדמה לי, את מה שהמדינה לא נותנת ומצד שני, הוא מגיע ממקור משמעותי – מרופא הילדים ולא פחות חשוב, מחזק את הקשר בין הגוף המבצע, מכבי, לבין קהלי היעד שלו, קהל ההורים המבוטח.

כאשר שמעתי על הפרוייקט הזה (שלצערי לא מתוקשר מספיק), חשבתי לעצמי שלושה דברים: הראשון, בואפן אינטואיטיבי לחלוטין – כל הכבוד למכבי, אני גאה שזו קופת החולים שלי.

השני – ככה עושים פרויקט למען הקהילה. בוחרים פעילות המתאימה לגוף המבצע, מפנים אותה לקהל היעד הרלוונטי ונותנים באמת משהו חשוב.

והדבר השלישי – חבל שמכבי לא עושים לפרויקט הזה מספיק יחסי ציבור. גם היו מרוויחים לא מעט וגם, אולי, היו מעודדים גופים אחרים, אולי קופות חולים נוספות, ללכת בעקבותיהם.

 

 

יופי של יחסי ציבור לתוכנית טלוויזיה

יום שלישי, 15 בינואר, 2008

לפני כחודש, העלה אחד הכותבים (מוסיף) בבלוג של יובל דרור וחברים (הגלוב,) פוסט הממליץ על התוכנית החדשה של אורי גוטליב. התגובות לא היו משהו (לתוכנית).

לעומת זאת, מוסיף שהמשיך לאהוב את התוכנית, יזם קשר עם אורי גוטליב שהקליט קטע מוצלח מאוד (!) על תגובתו למגיבים בבלוג. הנה הפוסט הרלוונטי עם הסרטון.

שווה לצפות!!!

עצם הקטע וההתייחסות מהטלוויזיה לבלוגים, הפניה הישירה (וההומוריסטית) מתוכנית טלוויזיה היישר אל המגיבים באינטרנט, מעניינת ושווה בזמן אחר דיון רחב על הקשר הישיר בין הצופים לתוכנית (בלוגים וטוקבקים).  הנקודה שרציתי לציין היא מההיבט של יחסי הציבור.

אורי גוטליב על הרוח הספורטיבית וההומוריסטית קיבל (ויקבל) יופי של חשיפה בכל מקום אפשרי באינטרנט, (ישנם עידכונים בפוסט עצמו היכן יש התייחסות לעניין) אולי מדובר בקהלים פוטנציאלים לצפות בתוכנית.

אני עצמי לא ממש חיבבתי את הדמות הנעבכית שגוטליב נהנה לגלם בתוכניות אחרות ולא טרחתי לצפות ולו פעם אחת בתוכניתו.

אחרי הסרטון הקצרצר הזה לבטח אצפה בתוכניתו ויותר מפעם אחת.

ליובל דרור ולחבריו בבלוג אין אינטרס כלכלי, אלא אך ורק הנאה צרופה, אבל למפיקי התוכנית של אורי גוטליב (ולבטח לגוטליב עצמו) יש את חרב הרייטינג מעליהם והם אלו שצריכים להשקיע עוד ועוד ביחסי ציבור.

אני לא חושב שהאייטם שצולם במיוחד לאינטרנט ולבלוג של יובל  נעשה מתוך מחשבה על יחסי ציבור, אבל מצד שני, זה רעיון יצירתי נהדר שלא דורש יותר מידי השקעה והתוצאה…

 

יחסי ציבור לצרכי "שופוני"

יום שבת, 12 בינואר, 2008

די הרבה פעמים, נתקלתי במנכ"לים שמבחינתם משרד יחסי הציבור נשכר בעיקר בכדי להראות לחבר'ה מהתיכון, מהאוניברסיטה, לאמא ולדודים, וגם להורים המגעילים של "הזאת שלומדת עם הבת ב-ח5" לאן הם הגיעו.

בגדול אין בזה שום רע. אדם הגיע לפסגה מסוימת* והוא רוצה להתגאות בזה. אין דרך טובה יותר מכתבת צבע באחד העיתונאים הכלכליים שלא לדבר על כתבת סוף שבוע בעיתונים הקצת פחות כלכליים, אבל טיפונת יותר נפוצים.

מצד שני, אני מעולם לא אהבתי לעשות יחסי ציבור לצרכי שופוני. נדמה לי שכמה פעמים עפתי כאשר הסיבה האמיתית הייתה כי לא ידעתי לקרוא את הדרישה המוסווית ("הגיעה העת לארגן כתבת מנכ"ל).  מבחינתי ראיון או כתבה על המנכ"ל אמורה להיות חלק מיחסי ציבור עבור החברה וכתבת הצבע על היושב בראש, חייבת לכלול את כל המסרים הנכונים שייקדמו את המטרות של החברה ולא של המנכ"ל.

ת'אמת? גם אין לי מושג איך להפוך מישהו לסלב,- אלא רק כמומחה מוביל בחוגים מקצועיים בלבד.

בעבר הרחוק היה מנכ"ל אחד שביקש זאת במפורש. בזמנו שימש כמנכ"ל שכיר של חברת בת מתחת לחברת אחזקות שמניותיה נסחרו בבורסה והודיע מראש כי ישפוט אותי בסוף כל חודש לפי שלושה פרמטרים: תרומתי לחברת האם, התרומה לחברה שהוא עמד בראשה, וגם  כמה פעילות יחסי ציבור תרמה לו אישית עבור התפקיד הבא שלו.

כאשר הדבר הוגדר כך מראש, בעצם המטרות והיעדים שהוצבו מולי היו שיווקיים. גם התפקיד הבא של אותו מנכ"ל נראה בעיני כמטרה שיווקית. הוא כמוצר מול קהלי יעד מאוד מסוימים. לא הייתה לי שום בעיה עם זה.

זה לא היה בדיוק "שופוני", אלא מטרה מאוד יעודית וממוקדת.

עברו שנים רבות. אני יודע באופן אישי שקיבל כמה וכמה הצעות טובות, אבל מאחר והיה מנכ"ל טוב, והחברה שניהל הגיעה להישגים, העדיף להישאר בתפקידו ולקטוף את פירות הצלחותיו.

* אתמול נפטר בשיבה טובה בגיל 88 אדמונד הילארי, זה שהגיע לאם כל הפסגות וחרט את אחד ממשפטי המוטו המדליקים שנוצרו אי פעם.

האם בלוגרים הם עיתונאים? (1)

יום שבת, 12 בינואר, 2008

כיום כאשר ישנם בלוגים פופולאריים במיוחד להם קוראים נאמנים וקבועים, עולה התלבטות האם כדאי כדאי להתייחס אל הבלוגרים כאל עיתונאים מן המניין.

ישנם כמה היבטים בנושא ובפוסט זה אתייחס רק לנושא ההודעות לעיתונות.

ההודעה לעיתונות מהווה אולי את החלק השיגרתי ביותר והיומיומי בפעילות יחסי הציבור ה"רגילה". הפצת הודעה לעיתונות  מתבצעת לרוב במשלוח מקדים של ההודעה בדואר אלקטרוני או פקס ולאחריו, "פולואפ" – האם יהיה מעוניין לקבל הרחבה? האם זה בכלל מענין אותו?

מאחר ובלוג הינו מדיום ההופך לפופולארי במיוחד וכאשר מדובר בנושאים נקודתיים, הרי שקהל קוראיו עשוי להיות קהל יעד מפולח ונקודתי, יש היגיון לכלול את הבלוגר לרשימת התפוצה ולהתייחס אליו כאל עיתונאי מן המניין.

מצד שני, בלוג הינו במה פרטית של בעל הבלוג. הבלוגר הוא אינו מחוייב בכללי האתיקה של העיתונות ואין מעליו עורך המחליט האם לפרסם את החומר ששלח, האם לשנות/לערוך/לרסן את הניסוח וכיו"ב.. 

יותר מזה, גם אם הבלוגר עובד כעיתונאי, הרי שבעוד שבעיתון יהיה מנומס/ קורקטי או מתעלם לפניית איש יחסי ציבור, הרי שבבלוג עצמו הוא עשוי (או במקרה זה עדיף להשתמש במילה "עלול") להתייחס אל ההודעה לעיתונות או אפילו אל עצם הפניה, כאל נושא לדיון בבלוג, ללעוג לה/להשתלח אליה  ובכל מקרה, לעולם לא יפרסם אותה כמות שהיא.

לבלוגים פופלאריים יש אלפי קוראים ובתוספת אמצעי ההפצה השונים כמו  RSS, קישורים, טרקבקים וגוגל הממפתח את הפוסטים לפרסום. לאייטם בבלוג יכולה להיות אפקטיביות רבה -  קהל היעד של הארגון נמנה על אותם קוראי אותו בלוג וגם האמינות של הבלוגר חזקה במיוחד מול קוראיו. הזנחת בלוגים תהיה טעות.

הדרך הנכונה ביותר לקבל כיסוי בבלוג באמצעות הודעות לעיתונות לדעתי, היא להתייחס לבלוג כמו שהבלוג מתייחס לקוראיו – באופן אישי. חשוב לקרוא היטב את הבלוג, לבדוק האם הוא רלוונטי לנושא, לקרוא מה אופי ההתייחסות בבלוג אל הנושא.

את ההודעות לעיתונות יש לברור בקפידה. בשום פנים ואופן לא להפיץ באופן אוטומטי כל הודעה אלא אך ורק את ההודעות שהבלוגר עשוי להתעניין בהם. כדאי ורצוי לנסח את ההודעות כך שיתאימו נקודתית אל הבלוג ואל הבלוגר, אולי אף להציע זווית אישית או מיוחדת יותר.

נ.ב.

העצות הנ"ל נכונות גם לעבודה שוטפת מול העיתונאים (((:

יחסי ציבור? אני פי עשר יותר טוב מרני רהב

יום רביעי, 9 בינואר, 2008

או יה, בטח, כלומר, אני מאמין שמקצועית, אני לא פחות טוב ממנו, אבל מבחינת מעמד בשוק, גודל, עוצמה והשפעה, איפה רני רהב ואיפה אני. הוא מנהל משרד יחסי הציבור אולי הגדול בארץ, יש לו כמה עשרות לקוחות גדולים מאוד, והוא נחשב לאיש יחסי הציבור של המדינה. בערך. מה שכן, הטקטיקה של תקיפת המוביל יכולה בהחלט להועיל לפעמים.  אני לא ממציא את הגלגל, לטקטיקה הזו יש היסטוריה ארוכה במיוחד. מי לא זוכר את המסר של "אנחנו משתדלים יותר" (שם רק רמזו למוביל, לא הזכירו אותו בשמו).

נזכרתי בעניין אתמול בדיון עם אחד מלקוחותי כשדנו בטקטיקת יחסי הציבור שננקוט.

זה כמובן לא חייב להיות בוטה, בכותרת האייטם,  (בהודעה לעיתונות), או כמסר עיקרי שמנסים להעביר וחוזרים עליו פעם אחר פעם (בראיון/שיחה/הרצאה), אלא זה יכול להיות גם "בכותרת המשנה", או בחלק האחרון של השיחה

דרך אגב, אם ברגע האחרון חוטפים רגליים קרות מהמסר ("גוגל? חובבנים, עוד שנתיים תראה את לארי וסרגי עובדים אצלי)  אפשר להחליש אותו -  סתם להעמיד את עצמך באותה מדרגה. "רני רהב ואני חושבים אותו דבר" וכמובן, איך לא, אפשר גם לנקוט בגוון הישראלי, מהמסטינג: "אתמול אמרתי לרני, כן, כן, רני רהב ש…."

לצורך הבהרה: רני רהב בעיני הוא איש יחסי הציבור מהטובים והמקצועיים שייש, אם לא הטוב מכולם. הוא לבטח המיוחצן מכולם.

לפני עשר שנים שיתפתי איתו פעולה כאשר שני לקוחות שלנו עשו משהו במשותף. אז גם דיברתי איתו לראשונה (ולאחרונה). הוא היה יעיל במיוחד, מקצועי במיוחד וגם נחמד במיוחד. הוא לא ניסה להזיז אותי הצידה ו"לגנוב את ההצגה", אלא הסתפק בלהציע עזרה, לעמוד בצד ורק לוודא אישית שהאינטרסים של הלקוח שלו נשמרים. בקיצור … "כשרני ואני דיברנו…" (חה חה חה).

 

סיפורי יחסי ציבור מהתנ"ך (חלק ראשון) ? אלוהים כלקוח

יום שני, 7 בינואר, 2008

הבן שלי ניסה להבין בדיוק מה אני עושה. למרות שהוא גאון, עדיין התקשה מעט להבין, בכל זאת, קצת מסובך להסביר לילד קטן מה זה יחסי ציבור – בפירוט המקובל עליו. נושא שיחה אחר שעלה היה ספר שופטים שהתחילו ללמוד בכיתה ופתאום חשבתי שזה רעיון לא רע להסביר את נושא יחסי הציבור דרך סיפורי התנ"ך.

ככל שאני מעמיק לחשוב בנושא, נראה שזה הולך ונעשה מורכב עם הרבה מקטעים ולכן אני מעדיף להתייחס לנושא בחלקים חלקים.

ראשית – הלקוח. אין ספק שהלקוח המרכזי בתנ"ך הוא אלוהים. הוא לקוח מאוד תובעני. כמובן שהוא לא מאפשר לקחת לקוחות באותו תחום. (אוי ואבוי לאיש יחסי הציבור שלו אם יקח לקוח עם ניגוד אינטרסים…).

אבל מעבר ללקוחות עם ניגוד אינטרסים, עושה רושם שהוא גם לא מותיר הרבה ברירות ללקוחות נוספים. ככלל, אלוהים הוא ממש לקוח אסטרטגי – כלומר תופס את רוב זמנך ומשלם… המממ… ככה, כלומר לא משהו לפעמים הוא משלם ריטיינר כבד (בעיקר בתקופת המלכים). מצד שני, איש יחסי הציבור שלו עלול למצוא את עצמו מסתפק בלחם צר ומים ומקסימום עוד כמה תאנים.

עוד דבר שאפשר לומר על אלוהים כלקוח זה שאם הוא בחר מישהו שייצג אותו, אין שום סיכוי בעולם שהמישהו הזה יוכל להגיד לו לא. הוא ייקח אותו בכל מחיר (יונה הנביא למשל).

מבחינת מסרים תקשורתיים אפשר לומר שהמסרים פשוטים ונהירים: "תאמינו לי ותעשו היישר בעיני – יהיה סבבה, לא תאמינו, אזמבר אתכם". גם קהלי היעד מוגדרים היטב.

הלקוח הזה, אלוהים, נמנה על הלקוחות היודעים בדיוק מה הם רוצים. הוא יודע לבנות בילד אפ רציני, דורש הפקות לא קטנות (הר סיני) וככלל, בגלל מגבלות אמצעי התקשורת דאז, אמצעי המדיה כללו בעיקר כנסים וימי עיון ו/או העברת המסרים מפה לאוזן.

עוד אפשר לומר כי אלוהים הוא לקוח נאמן במיוחד לאיש יחסי הציבור שלו. לעיתים במשך שנים רבות, אפילו עד המוות, הוא נשאר לקוח, משלם ריטיינר חודש בחודשו ולא דורש שום פעילות. מצד שני, אם הוא מתרגז, אז סוף הפעילות לא משהו (שאול). מה שכן, אפשר לומר עליו שהוא הגון, ישר נותן הזדמנות שנייה וגם מתריע מראש על כל הפסקה.

 

יחסי ציבור לגוגל: פעם ראשונה, פעם שניה, פעם שלישית… נמכר

יום חמישי, 3 בינואר, 2008

 

קראתי שלשום בדה מארקר שגוגל עורכת מכרז ומחפשת משרד יחסי ציבור חדש. המחשבה הראשונה שעברה בראשי היא וואו, חתיכת תיק, שווה להתאמץ. המחשבה השניה שעברה בי, שבעצם הייתי בסרט הזה יותר מפעם אחת. כבר טיפלתי בלקוחות כגוגל והם לא היו פשוטים וקלים לעבודה.

גוגל היא חברה מדהימה ומדליקה. המוצרים שלה אלגנטים, טובים, החברה היא בעצם המותג מס' 1 היום בעולם ולכאורה, לקבל את תקציב יחסי ציבור של גוגל זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכל משרד יחסי ציבור. אין יום שגוגל לא מוזכרת כמה עשרות פעמים בכל ערוץ מדיה ובדרך כלל גם בהקשרים חיוביים (למרות שנדמה שההייפ קצת עבר ולעיתים מתייחסים אליה כאל מפלצת)

מצד שני, גוגל ישראל הנזקקת ליחסי ציבור לבטח לא מעוניינת לקדם את המוצרים למשתמשים הסופיים, או במילים אחרות, יחסי ציבור לג'ימייל, לבטח לא נמצאים בראש מעייניה. האינטרס שלה הוא לקדם כמובן את מה שאמור לשרת את האסטרטגיה השיווקית של החברה בראש ובראשונה מודעות האדסנס, אחר כך המוצרים הארגוניים גוגל אפס ומן הסתם חלק ממטרות יחסי ציבור הם לסייע בגיוס עובדים לגוגל ישראל ואולי גם לגוגל העולמית (רילוקיישן).

יחסי ציבור לפעילויות האלו  לא אמורים להיות "קשים" מידי בדרך כלל, אבל  כאשר כל יום כותבים על גוגל מכל ההיבטים, דרגת הקושי טיפה עולה.

כאשר גוגל ישראל היא חברת בת שעם כל הכבוד (ויש לי הרבה) היכולת שלה לדבר בשם הנהלת גוגל על אסטרטגיות החברה, על תוכניותיה ובכלל, על גוגל העולמית היא מוגבלת מחד, ומאידך, החברה הישראלית טיפונת מוגבלת לדבר על היקפים ופלחי שוק ומספרים – מה שמעניין את העיתונות.

לקוח גדול ויוקרתי כגוגל במשרד יחסי ציבור זה דבר חשוב, אבל מצד שני לקוח שכזה צריך לקחת אותו עם יותר מגרגר מלח אחד בפה. הוא ידרוש הרבה תשומת לב ניהולית, הוא ידרוש הרבה מאוד עבודת יחסי ציבור והוא עלול להרתיע לקוחות "קטנים" יותר. ("יהיה לך זמן גם בשבילי?")

שלא יהיה ספק, אני מת להיות איש יחסי הציבור של גוגל. אני אקנא בכל מי שיקבל את תיק יחסי הציבור הזה. אבל … זה חברת גוגל ישראל אמנם תהיה לקוח גדול ותקציב יוקרתי (ומן הסתם גם ריטיינר שמנמן) אך גם עלולה להיות לקוח קשה לטיפול.