בעיתון הארץ לפני כעשרה יומים פורסמה כתבה קצרה וחשובה לתחום יחסי הציבור תחת הכותרת "יחצ"ים מסוכנים". הכתבה/ידיעה פורסמה דווקא בעיתון גלריה ולא בדה מארקר וסיפרה על עבודת מחקר מטעם אוניברסיטת בר אילן עם הכותרת 'מרכיבי הצלחה של יח"צנות עסקית, ממלכתית ומלכ"רית'. עבודה זו דרך אגב, זכתה לציון לשבח מיוחד מטעם הארגון הישראלי ליחסי ציבור.
בעבודת הדוקטורט מתארת מיכל סלצקי, לשעבר בעצמה תקציבאית במשרד יחסי ציבור על היחסים בין משרדי יחס"צ לעיתונאים.
השאלה המרכזית שנבדקה בעבודה היא מה הם הגורמים המביאים להצלחת פרסומן של הודעות לעיתונות. המחקר הקיף 373 הודעות לעיתונות שנשלחו מטעם 13 משרדי יחסי ציבור ולאחר מכן נותחו הנתונים על הידיעות והכתבות שפורסמו בעיתונים ידיעות, מעריב והארץ.
על פי המחקר, חשיבות ההודעה לעיתונות, הניסוח שלה והניסיון המקצועי של איש יחסי הציבור השולח הם היו הגורמים העיקריים שהשפיעו על השיבוץ של ההודעה בעיתון. עוד גורם משמעותי היה הקשרים האישיים בין אנשי יחסי הציבור לעיתונאים.
סלצקי ציינה בעבודתה כי על פי מחקרים בעולם, למעלה מחמישים אחוז מהידיעות הרכות בעיתונות הן מטעם יחסי ציבור.
על פי המחקר, בכל העולם וגם בישראל יש עליה משמעותית של פעילות יחסי הציבור. אם בשנות התשעים פחות מעשירית מהגופים הכלכליים העסיקו משרד יחסי ציבור, הרי שבשנת 1999 כמעט ארבעים אחוז השתמשו בשירותי יחסי ציבור או דוברות.
מבחינת העיתונאים עצמם המרואיינים בעבודה, הם לא אהבו במיוחד את המצג כי עיתונאים משתמשים בשירותי יחסי ציבור יותר מידי, שלא לדבר על העתקה ושימוש בידיעות לעיתונות כמות שהן, אך על פי עבודת המחקר, לעיתים קרובות נעשה פשוט קופי אנד פייסט.
הנתונים שנאספו בעבודת המחקר היו כי העיתון המושפע ביותר מהודעות לעיתונות הוא מעריב, אחריו ידיעות אחרונות ולבסוף הארץ וההסבר על פי סלצקי הוא הלחץ של העיתונאים, הדד ליין, כמות העיתונאים הנמצאת וכך עלה הצורך שלהם בעזרה מיחסי ציבור