אלי רייפמן, אמבלייז – ההצלחה מעבר לפינה
היה לי הכבוד והעונג לפגוש היום את אלי רייפמן בבית אמבלייז, לשמוע מה שלומו ומה הוא עושה בימים אלו.
את אלי רייפמן אני מכיר עוד מתחילת הדרך, כאשר אמבלייז (אז גיאו) מנתה כשמונה אנשים, פיתחה משחק מחשב ושיווקה לומדה בתחום אשראים דוקומנטרים.
אז, לפני כ-12 שנים לערך נוהלה החברה על ידי ארבעת היזמים- אלי רייפמן, נפתלי שני, שרון כרמל וצורי דבוש. שלושה צעירים ו"מבוגר אחראי" שכל אחד מהם טיפוס מדליק בפני עצמו. כקבוצה הם היו מיוחדים במינם, חדורי אמונה ביכולתם המקצועית, ומלאי אנרגיות סוחפות ומדבקות.
גיאו היו בעיני אחד הלקוחות המועדפים ביותר. לא רק ששיתפו פעולה באופן מלא ומוחלט, לא רק שהיו אטרקטיביים ליחסי ציבור (צעירים, יפים, מבטיחים עם הרבה ברק בעיניים ורהוטי דיבור) אלא גם ידעו להודות ולפרגן על העבודה שעשינו עבורם.
קריסת חברות האינטרנט בכל העולם השפיעה גם על אמבלייז אשר שינתה כיוון ועברה לפתח מוצרים וטכנולוגיות לתחום הסלולר. החברה אף רכשה מספר חברות וגייסה עבורן הון ציבורי. בתקופה זו עזבו שניים ממייסדי אמבלייז את החברה- צורי דבוש אשר רכש את חברת קליל ומוביל אותה בהצלחה מרובה, ושרון כרמל אשר לאחרונה ביצע אקזיט מוצלח עם חברת BeInSync וכיום מן הסתם הוא שוקד על סטרט אפ נוסף (הבחור גאון).
לפני קצת יותר משנה רכשה אמבלייז את חברת פורמולה ובהתאמה, את מטריקס, מג'יק וסאפיינס ומעבר לפיתוחים בתחום הסלולר הפכה לאחת מקבוצות התוכנה הגדולות בישראל.
בתחילת הדרך זכתה אמבלייז לכיסוי תקשורתי אוהד וחם אבל בהמשך הדרך נדמה שהחברה והעומד בראשה, אלי רייפמן, ספגו הרבה יותר ממה שהיה "מגיע להם". הכתבות ובעיקר הניסוח הציני של הכותרות כיסחו את החברה לעיתים קרובות ובצורה מוגזמת.
קשה לי למצוא הסבר הגיוני למה הפכו רייפמן ואמבלייז לשק החבטות של העיתונות הפיננסית ובעיקר של דה מארקר. נכון שאולי החברה עדיין לא קיימה את כל ההבטחות אבל מצד שני מדובר בקבוצת פיתוח גדולה ופעילה במיוחד המעסיקה אלפי עובדים ובעיקר מנסה.
לא כל חברה ישראלית היא צ'ק פוינט או טבע עם גרף גידול כמעט תמידי. לא מעט חברות ישראליות גייסו הון עתק, קרסו ונעלמו. הרבה חברות הצליחו בתקופה מסוימת ואחר כך נפלו (והרבה גם להיפך). אלי רייפמן וקבוצת אמבלייז עדיין מנסים, עדיין נאבקים ועדיין חולמים.
אני מודה, אני משוחד. כבר מהפגישה הראשונה נוצר קשר אישי חם ביני לבין אלי רייפמן ושאר מקימי אמבלייז. תמיד האמנתי בהם ותמיד החזקתי להם אצבעות. בכל פעם כשקראתי כתבות כסחניות עליהם לקחתי את זה כמעט באופן אישי ובכל פעם כשקראתי כתבות אוהדות או סיקור על הצלחותיהם (של רייפמן, של שרון כרמל ושל צורי דבוש) שמחתי במיוחד.
היום, אחרי שפגשתי את אלי אחרי שלא פגשתי אותו שנתיים לפחות, אני יותר ממשוכנע כי לא ירחק היום שהוא והחברה שלו לא רק יבטיחו אלא גם יקיימו ובגדול.
משבר ופתרון משבר ככלי יחסי ציבור
קראתי השבוע בעיתונות כי מנכ"ל ערוץ מצו, פיליפ דה לקרואה הגיע לישראל על רקע השמועות כי יס עומדת להוריד את הערוץ. הערוץ הצרפתי הנהדר שמשדר מוסיקה קלאסית וג'ז נמצא בבעלות משותפת ציבורית ופרטית .
אצלנו בבית יש לערוץ מצו רייטינג לא פחות גבוה מזה של ערוץ הופ וזה הרבה, הרבה מאוד אפילו. אם חלילה תחליט יס להוריד את הערוץ הזה, הדבר יגרום לנו הרבה צער ועוגמת נפש. במאמר מוסגר נאמר כי "יס הסירה לאחרונה חמישה ערוצים מחבילת הבסיס וניתן להניח כי הוא אינו זוכה לרייטינג גבוה במיוחד" . (כך על פי לי-אור אברבך מ-NRG).
העניין המשעשע הוא ש"מחברת הלווין נמסר כי אין בכוונתה להסיר את ערוץ מצו".
יכול להיות שאכן צצו שמועות בדרך שבין משרדי יס לבין משרד מצו כי חברת הלווין שוקלת להסיר את הערוץ, ולכן מר דה לקרואה נזעק ממשרדו, הזמין את הטיסה הראשונה לישראל כדי ליישר את ההדורים. מצד שני, יכול להיות שמנכ"ל ערוץ מצו הגיע לישראל מסיבות אלו או אחרות אולי חופשה, אולי ביקור מולדת, אולי ענייני הפקה /עסקים והחברה/משרד/גורם האמון על הטיפול באינטרסים השיווקיים, יחסי ציבור ופרסום של הערוץ בישראל (אם יש דבר כזה) החליט לנקוט באיזו פעולת יחסי ציבור יצירתית במיוחד- להמציא איזה משבר מסוים כדי לכרוך אותו בחשיפה.
יתכן מאוד כמובן כי ההסבר השני הוא מופרך ביסודו, אבל בעיקרון זה לא רק רעיון לא רע, אלא רעיון שמיושם לעיתים קרובות מידי בפוליטיקה – ליצור משבר תקשורתי כדי לזכות למנה נאה של יחסי ציבור, לפעמים גם בעולם העסקים ומסתבר שגם בתחום התרבות זה עשוי לעבוד.
כמובן שהכל שאלה של פרופורציה. משברים ממשלתיים מקבלים חשיפה גדולה בעמודי החדשות ובתוכניות האקטואליה, משברים עסקיים מקבלים חשיפה במדורים העסקיים ומשברים בנושאי מוסיקה קלאסית וג'ז מקבלים חשיפה קטנה במדורי התרבות.
אם יחסי ציבור ואם לא, שמחתי לקרוא כי יס לא מתכוונת להסיר את הערוץ ואנו, חובבי המוסיקה הקלאסית נמשיך ליהנות משידוריו.
בלוגים בתשלום האם זה יכול לשמש ככלי יחסי ציבור יעיל? מודל חצי היפותטי חצי מעשי ואפילו מיושם.
את הפוסט הזה אכתוב בעדינות תוך שמירה על דיסקרטיות של כותבים, לקוחות וגם של עצמי.
אתחיל בגילוי נאות: אני מפעיל באופן ישיר או עקיף (כותבים מטעמי) כמה וכמה בלוגים בזהויות שונות, לעיתים פיקטיביות, לשימוש עבור פעילות יחסי ציבור באינטרנט. חלק מתפיסתי של פעילות יח"צ בתור משרד יחסי ציבור שמספק שירותי שכאלו, הבלוגים הללו משמשים אותי (ואת לקוחותי) באופן מעשי.
במקרים אחרים, אני משתמש בבלוגים לצרכים אחרים: אני ממליץ ללקוחות שלי להקים בלוגים ארגוניים או אישיים כאשר על פי רוב, אני או מטעמי כותבים אותם ו/או דואגים שיהיו פעילים.
פעמים אחרות אני משוחח עם בלוגרים אלו או אחרים בכדי שידסקסו אייטם זה או אחר, שוב למטרות יחסי ציבור.
לפני כשבועיים/שלושה קראתי וכתבתי על כך כי בלוגרים ישראלים שנחשבים גם כפופולאריים וגם כמובילי דיעה לא תמיד אוהבים לשתף פעולה עם משרדי יחסי ציבור. לעיתים בגלל חוסר הבנה של המטריה, לפעמים כי פשוט לא בא להם ולפעמים מסיבות אחרות טובות יותר או פחות.
הם אולי היו שמחים אילו מישהו היה מפרסם בבלוג שלהם, אבל בתור כותבים עצמאיים, הם לא רואים את עצמם כעיתונאים, לא מתפרנסים מעצם הכתיבה וגם לא מחויבים לכללי האתיקה של העיתונות.
השימוש בבלוגים הוא מאוד יעיל כל עוד יש מישהו שקורא אותם כמובן. חלק גדול מהבלוגים בארץ עוסק בעניינים אישיים, אבל חלק גדול אחר עוסק בנושאים מקצועיים. הדוגמא של זרובבלה שהשיקה ביוזמתה קמפיין פרסומי היא נהדרת – גם בלוגרים אישיים יכולים להיות אפקטיביים מאוד.
השבוע פורסם כי AOL מנהלת מגעים לרכישת הבלוג Tech Cranch בכמה מיליוני דולרים טובים. בשבועון דה מארקר של השבוע, פורסמה כתבה על חברה שמרכזת בלוגרים בתשלום שכנראה היא תלך להנפקה בשווי נאה במיוחד.
שתי העובדות הנ"ל יחד עם ההיכרות המעמיקה שלי יותר או פחות עם זירת הבלוגים הישראלית העלו בי מחשבה שאולי כדאי להעלות את הרף, אולי כדאי להקים ולהפעיל פלטפורמת בלוגים מקצועית לכל דבר בישראל.
למה בעצם לא להשקיע בהקמה והפעלת מספר של בלוגים מקצועיים, לשלם לכותבים מקצועיים ולדאוג שיכתבו טוב, מעניין ועל בסיס קבוע. לאחר תקופת הרצה של מספר חודשים, תהיה למעשה מדיה קבועה ממש כמו עיתון עם קהילת קוראים קבועים, עם מוניטין, עם יכולת השפעה מסוימת.
נדמה לי שמדיה כזו עשויה לשמש בעת הצורך לבמה מעולה לפעילות יחסי ציבור, כמובן עם ההסתייגויות המתאימות (כמו שעובדים מול עיתונאים).
כיום כאמור, אני כותב ומפעיל מספר בלוגים אבל אם להודות על האמת, רמת העדכון שלהם ורמת פעילות יחסי ציבור שלהם עצמם מוגבלת הן מטעמי זמן ומטעמי אפקטיביות. זו פעילות קטנה של משרד יחסי ציבור קטן. אולי הגיע הזמן להעלות מדרגה ולהשקיע יותר זמן ומשאבים כספיים בהם.
כמו בכל מיזם גם כאן, השאלה היא כמובן שאלת המימון.
נדמה לי שחברות גדולות (חברות פרסום דיגיטליות, חברות יחסי ציבור גדולות, חברות מסחריות גדולות) יכולות בהחלט לממן משכורות קבועות של בלוגרים וכותבים טובים מחד ומאידך, יהיו לא מעט בלוגרים שירצו מאוד להרוויח מעצם היותם בלוגרים.
כמובן שפעילות שכזו צריכה להיות דיסקרטית, טובה והגונה. אפילו אין צורך להסתיר כי בלוג זה או אחר ממומן באופן חלקי או מלא על ידי חברה מסחרית. אם זה טוב, אם זה מעניין, אנשים יקראו אותו ואם זה לא טוב ולא מעניין, הרי שבלאו הכי אין על מה לדבר.
בנוגע למוניטין – הדבר שקול בדיוק לעיתונאים שמחלטרים – מצד אחד יש להם מוניטין של עיתונאים חרוצים, עצמאיים ומצד שני לעיתים הם מספקים שירותים בתשלום אם בכתיבה אם במתן הרצאות או הדרכה ואם לעיתים אפילו ביעוץ וגם אם זה על השולחן וגם אם זה מתחת, אין כאן שום בעיה אתית.
בריאות ויחסי ציבור – בסקר מטעם משרדה של נאוה ענבר נמצא כי הציבור מעדיף חדשות בריאות על חדשות ספורט
בסקר עמדות על בריאות וספורט אשר נערך ביוזמת משרדה של נאוה ענבר המתמחה בתחום יחסי ציבור - בריאות נמצא כי הציבור הישראלי מעדיף חדשות מתחום הבריאות על חדשות מתחום הספורט. את הסקר בפועל ערך מכון המחקר מכון המחקר Market Watch בניהולו של אבינעם ברוג.
בסקר הטלפוני השתתפו כ- 500 מרואיינים ומרואיינות אשר נשאלו "באיזה משני הנושאים אתה יותר מתעניין כאשר אתה קורא עיתונים, גולש באינטרנט צופה בטלוויזיה או מאזין לרדיו ?".
לפי הסקר עולה כי 55.2% מהציבור הישראלי מתעניין בתחום הבריאות בכלי התקשורת לעומת 30.8%, המתעניינים בחדשות הספורט. כ – 9.9% מכלל המשתתפים בסקר ציינו כי אינם מתעניינים לא בספורט ולא בבריאות, 2.6% מהעונים ציינו, כי הם מתעניינים באותה מידה גם בספורט וגם בבריאות ו – 1.5% מהמשתתפים סרבו להשיב על השאלה
כצפוי, ניכר הבדל בין גברים לנשים כאשר 75.2% מן הנשים ענו כי הן מתעניינות יותר בחדשות בריאות לעומת 52.3% מהגברים שענו כי הם מתעניינים יותר בספורט ולמרות הבדלים אלו, מסתבר כי כשליש מהגברים מתעניינים בחדשות בריאות ורק עשרה אחוז מהם לא מתעניינים באף אחד מן הנושאים.
אבינעם ברוג, נשיא מכון המחקר Market Watch ציין כי חלק מתפיסת הבריאות קשורה ככל הנראה לכוח ולעצמה של חוזק גופני ונפשי, תוצר של הרבה שנות יחסי ציבור לגבר הישראלי המצ'ואיסטי ועל כן אצל הגברים ישנה העדפה לחדשות סופרט על הבריאות, תחום הכרוך במודעות למחלות וכן, בניגוד לארצות המערב, הגבר הישראלי אינו מרבה לעסוק בספורט כאשר זירת הספורט המועדפת עליו היא הכורסא.
יועצת התקשורת נאוה ענבר מסרה כי המציאות היומיומית המחייבת את הנשים לתפקד במספר זירות בו זמנית גורמת להן להעדיף מידע הרלוונטי יותר לתפקידן בתא המשפחתי – כלומר מידע בריאותי.
יש לציין כי מעט מאוד משרדי יחסי ציבור המייעצים ללקוחותיהם לבצע מחקרי שוק וסקרים מבצעים בעצמם סקרים ואין ספק שהסקר שהוזמן על ידי משרד יחסי הציבור של נאוה ענבר מעבר לכך שהוא מעניין בפני עצמו, מעיד על איכות ורצינות המשרד.
משרדה של נאוה עינבר מספק ייעוץ אסטרטגי ויחסי ציבור לתחומי בריאות, הרפואה, הביוטכנולוגיה, הפרמצבטיקה ומדעי החיים וכן עוסק בניהול מסעות הסברה וחשיפה תקשורתית להכללה בסל של תרופות וטכנולוגיות חדשות וליווי תקשורתי של חברות סטארט – אפ בתחום הרפואי.
מילות יחסי ציבור
אתמול הופיע בעיתון הארץ אחד המאמרים היותר מדליקים ומעניינים שקשורים לתחום יחסי ציבור. המאמר, שנכתב על ידי ג'ואן קאופמן ובמקור פורסם בניו יורק טיים (בהארץ זה תרגום) מדבר על מילות יחסי ציבור, מילים שאם הן מופיעות בהודעה לעיתונות, הסיכוי של ההודעה להיכנס לעיתון גדולה יותר.
במאמר מצוטטים אנשי יחסי ציבור ותיקים שמציינים מילים משמעותיות, לעומת מילים פחות חשובות. בין המילים המוזכרות – מילים הקשורות לבריאות (שומן, סרטן), כמובן שכסף וסקס הן מילים חזקות, המילה רעל הסמוכה למוצר או פריט הנמצא בבית תזניק את ההודעה לכותרות הטלוויזיה והעיתונים כמעט באופן אוטומטי (המאמר נפתח בסיפור על הודעה על ריח רעיל של וילון לאמבטיה). גם המילים ירוק, איכות סביבה.
עוד דברים מעניינים שמצאתי במאמר שחשוב להדגיש אותן כי המילים "החשובות" משתנות כל הזמן וכחלק מתפקידם של כותבי ההודעות לעיתונות במשרדי יחסי ציבור הוא לעקוב ולבדוק את "פופולאריות המילים כיום".
נקודה חשובה להדגיש שמוזכר במאמר היא כי היום "מחקר המילים" משמעותי יותר, משום שלא מדובר אך ורק בעיתונות, אלא צריכה להיות גם חשיבה על מפתוח נכון במנועי החיפוש, כלומר ההודעה צריכה לכלול את הצירופים הנכונים, מה שנכון כמובן ואני גם מעוניין להוסיף כי בעברית הדבר חשוב יותר, משום שגוגל בעברית מביא תוצאות שונות כאשר מצורפות למילים אותיות חיבור ויחס כך ששיקולי ה-SEO (קידום אתרים במנועי חיפוש) חשובים במיוחד.
נקודות נוספות שמצאתי במאמר הן שהמילים כמובן משתנות מאזור לאזור וכמובן ממדינה למדינה ובטח ובטח משפה לשפה, בישראל הרי סדר היום שונה והמילים המשמעותיות אחרות. כמו כן מציין המאמר את העובדה כי לעיתונאים לשעבר שעוברים לצד השני, אל משרדי יח"צ קל להבין ולזהות את המילים הנחוצות.
המאמר מסתיים בהסתייגות הברורה מאליה שלעיתים קרובות פרסומה או אי פרסומה של הודעה לעיתונות תלוי כמובן גם בעיתוי.
כמובן, לא תורה מסיני, אבל זווית מעניינת לחשוב עליה כאשר כותבים הודעה לעיתונות
שווה לקרוא.
בלוגים ארגוניים – בשביל יח"צ צריך לעבוד (וניקח לדוגמא את השב"כ)
באמצע חודש מרץ (ב-11 לחודש אם נרצה לדייק) פתחו ארבעה מעובדי השב"כ הישראלי בלוגים. הכוונה המקורית הייתה כי ארבעת העובדים מהמחלקה הטכנולוגית יכתבו ויספרו על עבודתם בשב"כ, כמובן תחת כל המגבלות האפשריות. המטרה אפילו לא הוסוותה – השב"כ רצה לפתות ולגייס אנשי טכנולוגיה ואחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת היא לאפשר תקשורת ישירה בין העובדים הפוטנציאלים לעובדים הקיימים באמצעות בלוג. גם יחסי ציבור מוצלחים עשויים להואיל לעניין.
האייטם – פתיחת הבלוגים קיבל כיסוי מדהים. נדמה כי לא היה אמצעי תקשורת אחד שלא ציין את הנושא בדרך זו או אחרת. כמובן שהבלוגים של השב"כ עוררו עניין רב בציבור. אם ארגון כה סודי פותח איזשהו צוהר וקרא לציבור הרחב (ובייחוד לעובדי ההייטק) להציץ לתוכו – מי לא יבוא?
היום, קצת יותר מארבעה חודשים אחרי , אפשר להגיד בפה מלא כי הם פשוט לא רציניים: עשו הרבה רעש, כתבו כמה פוסטים (הבלוג הפעיל ביותר כולל חמישה פוסטים), קיבלו יופי של יח"צ והפסיקו עם זה בסוף אפריל/תחילת מאי.
ישנן מספר סיבות משוערות מדוע הפסיקו אנשי השב"כ לעדכן את הבלוגים. יתכן כי הם השיגו את מטרתם, כלומר, גייסו את כמות האנשים הנדרשת ובכך הסתיימה המשימה. יתכן גם כי התברר כי עצם כתיבת הבלוגים ופרסום הפוסטים גרם לבעיות פנימיות במערכת (עד שכותבים, עד שמאשרים, עד שמגיבים…) ולבסוף הוחלט שאם זה כל כך מסובך או מסורבל, עדיף כבר לברר.
להערכתי, הסיבות פשוטות יותר. או שבתקופה זו, חברת ריפרש בראשותו של אדם שוב, זו אשר הקימה את פלטפורמת הבלוגים, סיימה להטמיע את המערכת ולהדריך את האנשים, הוציאה חשבונית, קיבלה את הכסף וניתקה מגע, ו/או יתכן כי לארבעת הכותבים נגמרו הנושאים ו/או נמאס להם ו/או הגיעו למסקנה שהם לא מתוגמלים על כתיבת בלוגים…
הדבר הברור ביותר הוא שאחרי גל יחסי ציבור גבוה ואחרי רעש גדול והרבה עניין ציבור, הבלוגים הפסיקו להתעדכן בקול ענות חלושה.
בלוג שמפסיק להתעדכן אינו שווה סיפור תקשורתי, וחוסר ההתמדה לבטח לא מאפיין את פעילות השב"כ. העניין הוא שכאשר מישהו עושה כל כך הרבה יחסי ציבור ומקבל כזה כיסוי, לא יכול להרשות לעצמו להפסיק לעדכן כל כך מהר. הרי כל יח"צ שקיבל, עלול להפוך לחרב פיפיות ולגרום לנזק תדמיתי.
לדעתי הדרכים הטובות ביותר לשמר את חיותו של בלוג ארגוני הן: להכפיף את האחריות על הבלוגים הארגוניים לאחד הבכירים בארגון (רצוי סמנכ"ל שיווק) ולהתייחס אל הבלוגים כאל כלי שיווק ממדרגה ראשונה או להוציא את האחריות על הבלוג/ים הארגוניים החוצה אל חברות המתמחות בתחום. מאחר וחברות אלו יתוגמלו על עצם פעילות הבלוג הרי שהן תכתובנה את הפוסטים בבלוג על בסיס קבוע ו/או ידרבנו את אנשי הארגון לכתוב בעצמם. חברות אלו יכולות להיות חברות תוכן ייחודיות ו/או משרדי יחסי ציבור המתמחים בתחום האינטרנט ומספקים שירותים שכאלו.
אייס רעננה – ויתרו על מתן שירות – כנראה שייש להם יותר מידי לקוחות
בוקר יום שישי מוקדם, קפצתי לחנות אייס רעננה כדי לקנות כמה דברים. לא משהו מיוחד או חשוב, אבל קניה שהייתה אמורה להסתכם במשהו כמו 300-400 ₪. ככלל, אני אמנם לא לקוח כבד של הרשת, אבל לקוח קבוע. פעם בחודשיים אני מוציא שם סכום כזה (כאלפיים שקלים בשנה).
בדרך כלל כשאני מגיע לחנות אני יודע בדיוק מה אני רוצה לקנות שם ואיפה זה ולכן האדם היחיד שאני מעסיק זה את הקופאית. היום לעומת נזקקתי לעזרה. יום שישי בבוקר, שעה תשע וחצי. החנות עדיין ריקה יחסית. שעה אחר כך החנות מן הסתם תתמלא באופן משמעותי ויהיה קשה לקבל שירות.
הגעתי לחנות אייס רעננה, חניתי ונכנסתי עם הבן שלי פנימה. מאחר ואני כבר מכיר את המקום, כאמור, פעם בחודשיים אני שם, הרי שידעתי בערך היכן המחלקה ששם שיערתי שנמצאים המוצרים שאני מחפש, אבל מסתבר שלא, הם לא היו שם.
זה היה הרגע בו נזקקתי לעזרה. במחלקה כמובן לא היה איש. לכן התחלתי לחפש מישהו לבקש ממנו עזרה. בחנות הסתובבו אולי…. חמישה אנשים לבושים בבגדי אייס. כל אחד שפניתי אליו או שהתעלם ממני, או שאמר שהוא לא יודע. ברגע מסוים התחלתי להתרגז וכשהמוכר השישי שפגשתי ואמר שהוא לא יודע, ביקשתי שיגיד לי מי כן יודע. הוא הפנה אותי לחפש מישהו.
נשברתי. אני אמנם לא לקוח כבד, לא לקוח שבועי, כולה לקוח שקונה חמש שש פעמים בשנה בחנות אייס רעננה, כך לפחות בעשור האחרון. אני לא צריך טיפול VIP, לא צריך שיתנפלו עלי בכניסה עם "איך אפשר לעזור לך אדוני" (למרות שזה היה יכול להיות נחמד) אבל אני בהחלט לא צריך להסתובב בחנות לחפש איזה שלמה, יוסי, או משה שאולי הם ידעו. לא, זה לא. עד כאן.
יצאתי עם הבן שלי מהחנות קצת כעוס. בדרך ליד הדלת שמע אותי מנהל החנות מתרגז ופנה אלי, אבל זה היה היה קצת מאוחר עבורי. בחנות הום סנטר רעננה הסמוכה היו כמה מוכרנים אדיבים, הרבה יותר מוכנים ורוצים לעזור.
אני מניח שבעוד חודשיים וגם בעוד ארבעה חודשים אפילו לא אנסה לבדוק מה המחירים בחנות אייס רעננה. הום סנטר טובים לא פחות עם אותו טווח מחירים פלוס מינוס.
נדמה לי שלפחות בחנות הספציפית (ואולי ברשת אייס כולה) לא הבינו כי מבצעים ומחירים טובים הם דבר שאמנם אולי חשוב ללקוח, אבל הרבה יותר חשובים לו השירות והנכונות לסייע לו. כמובן, זה לא רלוונטי רק לחנות אייס רעננה אלא בכלל, לכל חנות ולכל ספק שירות.
ועוד משהו: אני חייב להודות שבכל פעם כשאני נתקל בתופעה שכזו - ויתור על לקוחות קבועים ו/או נאמנים עם חוסר שירות או "תרגילי מצליח", אני מופתע מחדש. הלא אם מחשבים כמה עולה להשיג לקוח חדש תוך התחשבות בכל עלויות השיווק, הפרסום, יחסי ציבור, קידום מכירות וכיו"ב מגיעים לסכומים גבוהים במיוחד.
חבל