ארכיון פוסטים מהחודש "מרץ, 2009"

לקחת בעלות על התחום, לארח את הברנג'ה

יום חמישי, 26 במרץ, 2009

ביקרתי היום בתערוכה/כנס בתחום ה-CRM, Call Center , ניהול ידע וענייני תקשורת נוספים. תערוכה לא מי יודע מה גדולה, אבל תערוכה נחמדה שכללה גם כמה הרצאות ופאנל מנהלים. נדמה שכל מי שהציג שם יצא מרוצה, לא שבאו יותר מידי מבקרים אבל נדמה שבאו האנשים הנכונים. אין כמו כנס וכמובן יום עיון כדי להגיע אל הלקוחות הרלוונטים.

מה שעניין במיוחד הייתה העובדה כי את הכנס ארגנה חברת ליאור לוריה בע"מ. לפני הכנס כאשר שמעתי על התערוכה מלקוח שנרשם, הייתי משוכנע כי חברת ליאור לוריה הינה חברה קטנה שמארגנת כנסים מקצועיים, אבל רק היום נוכחתי כי החברה בעצם מתמחה במתן שירותי יעוץ, תכנון וליווי פרויקטים בתחום ה… CRM, Call Center, ניהול יודע וכן ענייני תקשורת שונים.

במהלך השנים האחרונות העליתי לא פעם בפני לקוחות ולקוחות (וללקוחות פוטנציאלים) לקחת חסות/בעלות על תחום פעילותם, אולי להקים אתר חדשות בתחום, אולי אפילו לארגן יום עיון. באמצעים אלו ניתן ליצור נוכחות משמעותית בתחום גם אם מדובר בחברה קטנה, אבל נדמה לי שחברת ליאור לוריה לקחה את העניין הזה צעד אחד קדימה.

מזה שבע שנים ברציפות מארגנת החברה את הכנס הזה ולמעשה מארחת את הספקים, הקולגות, המתחרים ואת הלקוחות ובכך לא רק שהיא מקבלת חשיפה משמעותית מול קהלי היעד שלה, אלא ממש ממצבת את עצמה גבוה במיוחד בתחום.

מבלי לדחוף את האף לחשבון הבנק של החברה, אני מעריך שהתערוכה הקטנה יחסית הייתה ריווחית או לפחות מאוזנת, אבל גם אם לא, לבטח לא גרמה להפסדים גדולים. מהצד השני, הרווח התדמיתי, המיצוב, רמות יחסי הציבור, המעמד בשוק, החשיפה מול קהלי היעד שווים לדעתי הרבה מאוד.

פשוט שאפו.

שער לאישה כמקרה מבחן לאילוצי מערכת (וגם על הצורך במפיק/ה)

יום שני, 23 במרץ, 2009

שיחה אקראית עם קורל וסרמן, ידידה, לשעבר כותבת, עורכת ומפיקה בעיתונות, הצביעה על מחדל קט בשער לאישה האחרון כמשהו שאפשר ללמוד ממנו לא מעט על אילוצי עיתונות וגם על הצורך במפיק/ה בעיתונות בכלל ובעיתונות המגזינית בפרט.

על פי קורל, השער הכולל תמונה באיכות ירודה יחסית לשער של מלכת היופי הנכנסת, עדי רודניצקי, מערב ההכתרה עצמו של מלכת היופי הוא בחזקת "כמעט בושה" לעיתון לאישה. בדרך כלל המתמודדות מובלות היישר מההכתרה (11 בלילה) לראיון במהדורות הזריזות, ואז לסט הצילומים המסורתי בשביל המגזין נותן החסות לטקס – לאישה. הפיתרון של לאישה – תמונה של רודניצקי עם הכתר, הזר, הסרט פלוס ארומת הלם קלה על פניה היה פיתרון דחק, אבל… זה פשוט לא מתאים.

הסיבה לשער היא כמובן אילוצי זמן (ו/או כסף). לא יכול להיות משהו אחר. עיתון לאשה יורד לדפוס בזמן קבוע שאי אפשר לדחות (וגם אם כן – זה כרוך בתשלום לא מבוטל לבית הדפוס), וכנראה היום היחיד שהתאים לשידור הטקס מבחינת ערוץ 10 היה יום רביעי. מאחר שעיתון לאישה מגיע למנויים ביום שני בבוקר – נתקלנו במצב ביש מבחינת התמונה המסורתית.

הפתרון הטוב ביותר לדעתה של קורל היה הכנה מוקדמת לקרייסיס הצפוי מראש. בשבועות האחרונים התפרסמו בלאשה מספר הפקות אופנה וכן צילומים אישיים של המתמודדות. מאחר שמדובר ב-20 בנות בלבד, היה אפשר לפרגן לכל אחת מהן, בזמן הצילומים שנערכו כבר, תצלום ניצחון מסורתי ואיכותי עם כתר לשער. תצלום שכזה היה יכול להישלף בזריזות בעת ההכתרה, ולעשות לכל הגרפיקאים והעורכים שער וחיים קלים.

פיתרון שכזה צריך להיות על כתפיו/ה של מפיק/ת העיתון, ואכן, בעיון מדוקדק ברשימת הקרדיטים של העיתון נמצא כי דווקא תפקיד זה לא קיים בעיתון.

שוטף שלושים, שוטף שישים, שוטף תשעים וצ'ק בדואר

יום ראשון, 1 במרץ, 2009

אם יש משהו שעושה לי חום זה שלקוחות שאומרים לי שהם משלמים שוטף שלושים/שישים/תשעים. זה מעצבן, כי זה אומר שהרבה מים יעברו בירקון (בימים האחרונים המון מים עברו) עד שאראה את הצ'ק.

אני בהחלט מבין שחברות וארגונים לא יכולים להוציא תשלום מהיום למחר. שיישנם הליכי תשלום, שהחשבונית צריכה להיקלט, לעבור מיד ליד, לקבל אישור וחתימות של לפחות שני אנשים ואז גם מישהו צריך ללכת לדואר ולשלוח… אבל חודשיים? שלושה? ומה אז? האם אז הכל יהיה בסדר?

כמובן שזה לא רק התהליך כמו אופי ומוסר התשלומים. ישנן חברות שאיתן אין שום בעיה. אומרים שוטף שישים וביום הנקוב, הכסף מועבר בהעברה בנקאית. אבל לעומתן, יש כל כך הרבה חברות שאחרי אותם שישים יום, מתחיל תהליך הגביה… ומשיטת שוטף שישים הם עוברים לשיטת "הצ'ק בדרך"

היום, יותר מתמיד ישנה בעיה של מוסר התשלומים. וללא צריך את מדד מוסר התשלומים של דן אנד ברדסטריט כדי להבין שיש בעיה, בעל בעיית התשלום היא בעיה אחרת, היא בעיה של תדמית.

כשאני, אופן אישי צריך להתחיל לרדוף אחרי הכסף ולפעמים על בסיס קבוע, אני מרגיש שעובדים עלי, שמשחקים איתי ועד כמה שלא אומר לעצמי שזה רק עניין של זמן, שהצ'ק בדרך, איפשהו בירכתי הראש, מקננת בי המחשבה שאולי כדאי להשקיע פחות בלקוח הזה, שאולי לחכות קצת עד שנראה שהוא באמת משלם ובעצם, לקוח שלא משלם בזמן, הופך להיות מין לקוח סוג ב'.

זה רע. אבל זה לא רק רע, אלא גם מדרדר את הקשר העסקי כלפי מטה, גורם לשני הצדדים להרגיש אי נוחות וחוסר שביעות רצון.

אז מילא אני, לרוב אני מצליח להתמודד עם הבעיה (בסופו של דבר הרוב משלמים) אבל מה עם ספקים אחרים? מה עם ספקים צד שלישי, כלומר, כאלו שמקבלים את הכסף מהספקים הישירים?

זה יהיה נאיבי להגיד: אז תשלמו בזמן, אבל כדאי לכל חברה וארגון לבדוק אם לא יצא שמם למרחקים של כאלו שלא משלמים בזמן ויותר מזה, לבדוק מה הספקים שלהם חושבים ומרגישים אליהם, האם לא הפכו בלי לשים לב ללקוחות סוג ב'.