מילות יחסי ציבור
אתמול הופיע בעיתון הארץ אחד המאמרים היותר מדליקים ומעניינים שקשורים לתחום יחסי ציבור. המאמר, שנכתב על ידי ג'ואן קאופמן ובמקור פורסם בניו יורק טיים (בהארץ זה תרגום) מדבר על מילות יחסי ציבור, מילים שאם הן מופיעות בהודעה לעיתונות, הסיכוי של ההודעה להיכנס לעיתון גדולה יותר.
במאמר מצוטטים אנשי יחסי ציבור ותיקים שמציינים מילים משמעותיות, לעומת מילים פחות חשובות. בין המילים המוזכרות – מילים הקשורות לבריאות (שומן, סרטן), כמובן שכסף וסקס הן מילים חזקות, המילה רעל הסמוכה למוצר או פריט הנמצא בבית תזניק את ההודעה לכותרות הטלוויזיה והעיתונים כמעט באופן אוטומטי (המאמר נפתח בסיפור על הודעה על ריח רעיל של וילון לאמבטיה). גם המילים ירוק, איכות סביבה.
עוד דברים מעניינים שמצאתי במאמר שחשוב להדגיש אותן כי המילים "החשובות" משתנות כל הזמן וכחלק מתפקידם של כותבי ההודעות לעיתונות במשרדי יחסי ציבור הוא לעקוב ולבדוק את "פופולאריות המילים כיום".
נקודה חשובה להדגיש שמוזכר במאמר היא כי היום "מחקר המילים" משמעותי יותר, משום שלא מדובר אך ורק בעיתונות, אלא צריכה להיות גם חשיבה על מפתוח נכון במנועי החיפוש, כלומר ההודעה צריכה לכלול את הצירופים הנכונים, מה שנכון כמובן ואני גם מעוניין להוסיף כי בעברית הדבר חשוב יותר, משום שגוגל בעברית מביא תוצאות שונות כאשר מצורפות למילים אותיות חיבור ויחס כך ששיקולי ה-SEO (קידום אתרים במנועי חיפוש) חשובים במיוחד.
נקודות נוספות שמצאתי במאמר הן שהמילים כמובן משתנות מאזור לאזור וכמובן ממדינה למדינה ובטח ובטח משפה לשפה, בישראל הרי סדר היום שונה והמילים המשמעותיות אחרות. כמו כן מציין המאמר את העובדה כי לעיתונאים לשעבר שעוברים לצד השני, אל משרדי יח"צ קל להבין ולזהות את המילים הנחוצות.
המאמר מסתיים בהסתייגות הברורה מאליה שלעיתים קרובות פרסומה או אי פרסומה של הודעה לעיתונות תלוי כמובן גם בעיתוי.
כמובן, לא תורה מסיני, אבל זווית מעניינת לחשוב עליה כאשר כותבים הודעה לעיתונות
שווה לקרוא.
בלוגים ארגוניים – בשביל יח"צ צריך לעבוד (וניקח לדוגמא את השב"כ)
באמצע חודש מרץ (ב-11 לחודש אם נרצה לדייק) פתחו ארבעה מעובדי השב"כ הישראלי בלוגים. הכוונה המקורית הייתה כי ארבעת העובדים מהמחלקה הטכנולוגית יכתבו ויספרו על עבודתם בשב"כ, כמובן תחת כל המגבלות האפשריות. המטרה אפילו לא הוסוותה – השב"כ רצה לפתות ולגייס אנשי טכנולוגיה ואחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת היא לאפשר תקשורת ישירה בין העובדים הפוטנציאלים לעובדים הקיימים באמצעות בלוג. גם יחסי ציבור מוצלחים עשויים להואיל לעניין.
האייטם – פתיחת הבלוגים קיבל כיסוי מדהים. נדמה כי לא היה אמצעי תקשורת אחד שלא ציין את הנושא בדרך זו או אחרת. כמובן שהבלוגים של השב"כ עוררו עניין רב בציבור. אם ארגון כה סודי פותח איזשהו צוהר וקרא לציבור הרחב (ובייחוד לעובדי ההייטק) להציץ לתוכו – מי לא יבוא?
היום, קצת יותר מארבעה חודשים אחרי , אפשר להגיד בפה מלא כי הם פשוט לא רציניים: עשו הרבה רעש, כתבו כמה פוסטים (הבלוג הפעיל ביותר כולל חמישה פוסטים), קיבלו יופי של יח"צ והפסיקו עם זה בסוף אפריל/תחילת מאי.
ישנן מספר סיבות משוערות מדוע הפסיקו אנשי השב"כ לעדכן את הבלוגים. יתכן כי הם השיגו את מטרתם, כלומר, גייסו את כמות האנשים הנדרשת ובכך הסתיימה המשימה. יתכן גם כי התברר כי עצם כתיבת הבלוגים ופרסום הפוסטים גרם לבעיות פנימיות במערכת (עד שכותבים, עד שמאשרים, עד שמגיבים…) ולבסוף הוחלט שאם זה כל כך מסובך או מסורבל, עדיף כבר לברר.
להערכתי, הסיבות פשוטות יותר. או שבתקופה זו, חברת ריפרש בראשותו של אדם שוב, זו אשר הקימה את פלטפורמת הבלוגים, סיימה להטמיע את המערכת ולהדריך את האנשים, הוציאה חשבונית, קיבלה את הכסף וניתקה מגע, ו/או יתכן כי לארבעת הכותבים נגמרו הנושאים ו/או נמאס להם ו/או הגיעו למסקנה שהם לא מתוגמלים על כתיבת בלוגים…
הדבר הברור ביותר הוא שאחרי גל יחסי ציבור גבוה ואחרי רעש גדול והרבה עניין ציבור, הבלוגים הפסיקו להתעדכן בקול ענות חלושה.
בלוג שמפסיק להתעדכן אינו שווה סיפור תקשורתי, וחוסר ההתמדה לבטח לא מאפיין את פעילות השב"כ. העניין הוא שכאשר מישהו עושה כל כך הרבה יחסי ציבור ומקבל כזה כיסוי, לא יכול להרשות לעצמו להפסיק לעדכן כל כך מהר. הרי כל יח"צ שקיבל, עלול להפוך לחרב פיפיות ולגרום לנזק תדמיתי.
לדעתי הדרכים הטובות ביותר לשמר את חיותו של בלוג ארגוני הן: להכפיף את האחריות על הבלוגים הארגוניים לאחד הבכירים בארגון (רצוי סמנכ"ל שיווק) ולהתייחס אל הבלוגים כאל כלי שיווק ממדרגה ראשונה או להוציא את האחריות על הבלוג/ים הארגוניים החוצה אל חברות המתמחות בתחום. מאחר וחברות אלו יתוגמלו על עצם פעילות הבלוג הרי שהן תכתובנה את הפוסטים בבלוג על בסיס קבוע ו/או ידרבנו את אנשי הארגון לכתוב בעצמם. חברות אלו יכולות להיות חברות תוכן ייחודיות ו/או משרדי יחסי ציבור המתמחים בתחום האינטרנט ומספקים שירותים שכאלו.
אייס רעננה – ויתרו על מתן שירות – כנראה שייש להם יותר מידי לקוחות
בוקר יום שישי מוקדם, קפצתי לחנות אייס רעננה כדי לקנות כמה דברים. לא משהו מיוחד או חשוב, אבל קניה שהייתה אמורה להסתכם במשהו כמו 300-400 ₪. ככלל, אני אמנם לא לקוח כבד של הרשת, אבל לקוח קבוע. פעם בחודשיים אני מוציא שם סכום כזה (כאלפיים שקלים בשנה).
בדרך כלל כשאני מגיע לחנות אני יודע בדיוק מה אני רוצה לקנות שם ואיפה זה ולכן האדם היחיד שאני מעסיק זה את הקופאית. היום לעומת נזקקתי לעזרה. יום שישי בבוקר, שעה תשע וחצי. החנות עדיין ריקה יחסית. שעה אחר כך החנות מן הסתם תתמלא באופן משמעותי ויהיה קשה לקבל שירות.
הגעתי לחנות אייס רעננה, חניתי ונכנסתי עם הבן שלי פנימה. מאחר ואני כבר מכיר את המקום, כאמור, פעם בחודשיים אני שם, הרי שידעתי בערך היכן המחלקה ששם שיערתי שנמצאים המוצרים שאני מחפש, אבל מסתבר שלא, הם לא היו שם.
זה היה הרגע בו נזקקתי לעזרה. במחלקה כמובן לא היה איש. לכן התחלתי לחפש מישהו לבקש ממנו עזרה. בחנות הסתובבו אולי…. חמישה אנשים לבושים בבגדי אייס. כל אחד שפניתי אליו או שהתעלם ממני, או שאמר שהוא לא יודע. ברגע מסוים התחלתי להתרגז וכשהמוכר השישי שפגשתי ואמר שהוא לא יודע, ביקשתי שיגיד לי מי כן יודע. הוא הפנה אותי לחפש מישהו.
נשברתי. אני אמנם לא לקוח כבד, לא לקוח שבועי, כולה לקוח שקונה חמש שש פעמים בשנה בחנות אייס רעננה, כך לפחות בעשור האחרון. אני לא צריך טיפול VIP, לא צריך שיתנפלו עלי בכניסה עם "איך אפשר לעזור לך אדוני" (למרות שזה היה יכול להיות נחמד) אבל אני בהחלט לא צריך להסתובב בחנות לחפש איזה שלמה, יוסי, או משה שאולי הם ידעו. לא, זה לא. עד כאן.
יצאתי עם הבן שלי מהחנות קצת כעוס. בדרך ליד הדלת שמע אותי מנהל החנות מתרגז ופנה אלי, אבל זה היה היה קצת מאוחר עבורי. בחנות הום סנטר רעננה הסמוכה היו כמה מוכרנים אדיבים, הרבה יותר מוכנים ורוצים לעזור.
אני מניח שבעוד חודשיים וגם בעוד ארבעה חודשים אפילו לא אנסה לבדוק מה המחירים בחנות אייס רעננה. הום סנטר טובים לא פחות עם אותו טווח מחירים פלוס מינוס.
נדמה לי שלפחות בחנות הספציפית (ואולי ברשת אייס כולה) לא הבינו כי מבצעים ומחירים טובים הם דבר שאמנם אולי חשוב ללקוח, אבל הרבה יותר חשובים לו השירות והנכונות לסייע לו. כמובן, זה לא רלוונטי רק לחנות אייס רעננה אלא בכלל, לכל חנות ולכל ספק שירות.
ועוד משהו: אני חייב להודות שבכל פעם כשאני נתקל בתופעה שכזו - ויתור על לקוחות קבועים ו/או נאמנים עם חוסר שירות או "תרגילי מצליח", אני מופתע מחדש. הלא אם מחשבים כמה עולה להשיג לקוח חדש תוך התחשבות בכל עלויות השיווק, הפרסום, יחסי ציבור, קידום מכירות וכיו"ב מגיעים לסכומים גבוהים במיוחד.
חבל
ארקדי גאידמק פתח בלוג בתפוז וקיבל יופי של יחסי ציבור
נדמה לי שהחשיפה לפוסט הראשון בבלוג החדש של ארקדי גאידמק מדגישה עוד יותר את האימרה שלפעמים זה לא משנה מה עושים אלא מי עושה. זה נכון בהרבה תחומים, בתחום יחסי ציבור זה נכון פי כמה וכמה.
בתחילת ימי האינטרנט זכה כל אתר חדש לחשיפה נרחבת גם היה מדובר באתר סטטי פשוט. בהמשך כמובן הדברים נרגעו.
בעולם הבלוגים אנחנו נמצאים כמעט באותה נקודה – אם אישיות ציבורית מוכרת פותחת בלוג ואם אותה דמות עושה קצת יחסי ציבור על עצם קיום הבלוג, הרי שהיא זוכה לחשיפה תקשורתית שלעיתים היא אפילו לא ברורה.
ככלל אין ספק שגאידמק הוא אמן יחסי ציבור. הוא אמנם שופך לא מעט כסף תמורת החשיפה אולם אין כמעט יום בו הוא לא מככב בכותרות. לעיתים אפילו נדמה לי שחלק מהכותרות השליליות שהוא זוכה להן הן בגלל עודף החשיפה, כאילו דווקא.
הבלוג של גאידמק מעניין מכמה בחינות. ראשית, ברור לכל כי לא הוא זה שכותב את הבלוג. יתכן שדבריו נשמעים שם אבל אני בספק אם יש מישהו שמאמין שהוא עצמו ישב והקליד במחשב את הפוסט הראשון ולא כי אני מטיל ספק ביכולתו לנסח את עצמו, אלא פשוט העברית שם גבוהה מידי בשביל מישהו שטוען שהוא בקושי מבין ומדבר עברית ונוהג להתבטא באנגלית במבטא רוסי כבד. ולכן כמובן נשאלת השאלה למה הוא זוכה לכל כך הרבה התייחסות כאשר זה לא הוא באמת.
נקודה אחרת שמעניינת היא הבחירה בתפוז. לפלטפורמת הבלוגים של תפוז יש יתרונות וחסרונות ובכל מקרה סביר להניח שאף אחד לא התקמצן על כמה דולרים בודדים לקנות דומיין ואחסון לבלוג עצמאי. נדמה שעצם הבחירה היא אמירה – "אני בא להשמיע את דברי כאן, איפה שהבלוגרים נמצאים ולא מצפה שתבואו אלי".
והדבר האחרון שמעניין היא שלפחות הפוסט הראשון לא נראה כמו כתיבה לבלוג. זה ארוך מידי, זה גבוה מידי, זה פרסומי מידי… זה פשוט לא כמו הבלוגים המקובלים.
לא נעצרתי על התגובות. ברגע כתיבת פוסט זה יש 357 תגובות. נדמה שזה ימשיך לגדול.
בכל מקרה, אין ספק שזהו מהלך יחסי ציבור מוצלח במיוחד של גאידמק.
יחסי ציבור מול בלוגרים – הם לא ממש אוהבים את זה
חלק מפעילות יחסי ציבור באינטרנט כוללת גם פעילות מול בלוגרים, ממש כמו פעילות מול עיתונאים. היתרונות לפעילות יח"צ מול בלוגרים רבה: למרות שאולי לכל בלוגר יש כמות קוראים מוגבלת, הרי שמדובר בקהל קבוע ורמת ההשפעה והאמינות שלהם רבה במיוחד.
הבעיה כפי שציינתי אותה מספר פעמים היא שהבלוגרים אינם עיתונאים. הם לא מחוייבים לאתיקה עיתונאים, אין להם שום צורך או מחויבות לספק לקוראיהם מידע על בסיס קבוע ולבטח אינם מתפרנסים מפעילותם כבלוגרים. לכן אם איש יחסי ציבור בוחר לעבוד מול בלוגרים, לשלוח להם הודעות לעיתונות ו/או לבקש כיסוי לאיזשהו מוצר/חברה/תחום הרי שצריך לעשות זאת ב"כפפות של משי".
לפני כשבועיים הפיצה אילנה תמיר, מנהלת ישרא-בלוג אל משרדי יחסי ציבור מספר קווים מנחים לפעילות יחסי ציבור מול בלוגרים וכן גם פתחה מספר קבוצות דיון בגוגל כדי לאפשר לאנשי יחסי ציבור להפיץ הודעות לעיתונות באופן מסודר בכדי שהבלוגרים בישראבלוג ובמערכות אחרות יוכלו לקל ולהחליט האם לכסות נושא מסויים ואיך.
לעומת זאת, מספר בלוגרים הנחשבים כמובילי דעה ברשת כתבו בכלל על פעילות יחסי ציבור מה דעתם על שיתוף פעולה עם אנשי יח"צ. היטיב לסכם זאת יוהנתן קלינגר, עורך דין ובלוגר פופולארי במיוחד. בפוסט על יחסי ציבור ובלוגרים סקר תחילה את דרישתה של "זרובבלה" לקבל קרדיט על מסע פרסום שזכה בפרס (שווה אייטם נפרד) ובהמשך כתב בצורה די החלטית על העניין וליתר דיוק על חוסר העניין שלו ולדעתו, של בלוגרים אחרים לשתף פעולה. המסר של קלינגר הוא פחות או יותר: אם אתם רוצים שאכתוב על משהו, אז תשלמו לי. מצד אחד יש אולי צדק בדבריו, אבל מצד שני, אם ישולם לו סכום כלשהו, הרי שהאמינות שלו תיפגע ככותב.
שרון גפן, אף היא בלוגרית פופולארית ניסחה את הדברים באופן בוטה יותר: "בלוגרים הם חארות" (כך במקור) ואין לצפות לשיתוף פעולה עימם ויותר מזה, ניסיון לשיתוף פעולה עימם יתועד בבלוג באופן לעגני.
מתוך ניסיון של השנים האחרון ויש להודות כי מדובר בניסיון מוצלח למדי, עולה כי לעיתים יש דרך ביניים – יחסי ציבור מול בלוגרים בתנאי שעושים זאת כמו שצריך.
יחסי ציבור: אז מה דעתך על תיק העיתונות הזה?
לפני בערך 14 שנים נפגשתי עם בעל חברה גדולה והצעתי לו שירותי יחסי ציבור. השיחה הייתה נחמדה וזרמה היטב לכיוונים "הנכונים" ואז פתאום הוא ביקש מהמזכירה להכניס את תיקי העיתונות הקודמים.
הוא הניח אותם לפני ושאל אותי מה דעתי עליהם ובעיקר, האם אוכל להיות יותר טוב. ובהמשך הדגיש: אני "מצפה למינימום כפול מזה".
דפדפתי בתיקי העיתונות, חלקם היו שמנמנים ומרשימים, חלקם, פחות. היה גם חודש שהיה כמעט ריק, אבל לעומתו היה חודש שבו הוא היה עב כרס. לא נכנסתי לעומק, לא עברתי פרסום פרסום, אבל ההתרשמות הייתה שבהחלט נעשתה שם עבודה נאה.
אז, הייתי צעיר יחסית. משכתי בכתפי ואמרתי לו שזה נחמד, אבל מאיתנו הוא יזכה לפעילות יחסי ציבור מרשימה יותר וכשאמרתי את זה באותו הרגע, באמת התכוונתי לזה.
בדרך למשרד הסצינה הזאת בכל זאת הטרידה אותי קצת. האם? האם באמת נוכל לספק לו יותר? האם זה חשוב בכלל? ומה זה אומר עליו? מה זה אומר עלינו? ובכלל, מה פתאום אני מתבקש לשפוט פעילות של משרד יחסי ציבור אחר? הרי בכל רגע נתון יש מצד אחד את הדרישות ומצד שני גם את הצד השני, היכולות ואיך אני יכול לדעת מה היה אז? ונניח שנעבוד איתו, הרי בעוד שנה/שנתיים/שלוש אנחנו נהיה שם על המוקד מול מישהו אחר, ובעצם הדבר המשמעותי ביותר – ממתי כמות או איכות הפרסומים רלוונטית? הרי האוריינטציה העסקית שלנו היא לתת את התשובה השיווקית – לכוון ישירות אל קהלי היעד הממוקדים בתזמון המתאים.
כשהגעתי למשרד הרגשתי שממש לא בא לי לעבוד עם אותה חברה. אני זוכר שחשבתי לעצמי שאני מוכן להישפט על פי הרבה מאוד פרמטרים, אבל "עובי תיק הפרסומים" לא נמנע עליהם. כמובן שעשיתי זאת בנימוס. הצעת המחיר שהגשתי עבור שירות יחסי ציבור כללה שורה תחתונה שגבוהה בערך פי שלוש ממה שידעתי שהמשרד ההוא לקח. נפרדנו כידידים ואיחלנו זה לזה הרבה הצלחה בהמשך הדרך.
עברו מאז שנים רבות. זו אמנם הייתה הפעם הראשונה שפגישת ההיכרות כוללת תהליך של שיפוט מהיר לגבי ביצועי משרד יח"צ קודם, אבל בטח לא האחרונה.
לפני יומיים נפגשתי שוב עם לקוח פוטנציאלי ובתיקי העיתונות של משרד יחסי ציבור קודם. דפדפתי, אלא מה, סקרנות טבעית אבל התגובה/תשובה הייתה מעין תגובת כמעט אוטומטית: המהום קל, הבעה קטנה על הפנים של "אתה יודע ש…" והסבר של האני מאמין שלי כי הדבר היחיד שרלוונטי באשר לפרסומים הוא יעילותם.
אני מניח שזה גם עניין של גיל וניסיון, גם של גישה.
למה הפרידה בין איש יחסי ציבור מלקוח תפסה כאלו כותרות
עבר כשבוע מאז הפרידה המתוקשרת ובעקבותיה הפרסומים המורחבים של בין רני רהב – היחצ"ן של המדינה, לשרי אריסון ועדיין אני תמה על היקף וגודלם של הפרסומים.
אין ספק, רני רהב הנחשב למנהל משרד יחסי ציבור הגדול בישראל, הוא דמות ידועה ששמו, המסיבות והאירועים שהוא עורך מופיעים לא מעט במדורי הרכילות. גם שרי אריסון, אחת הנשים העשירות בארץ (ובעולם) מעניינת לא מעט את המדורים הללו ונכון שהיחסים ביניהם היו קרובים ומתקושרים מאוד וכפי שציין אחד העיתונים, הרבה מעבר ליחסים המקובלים בין איש יחסי ציבור ללקוח ולמרות הכל: זו לא ידיעה ששווה עמוד ראשון ובטח שלא כתבות עמוד. למרות כל העניין הרב ששתי הדמויות האלו מרכזות, עדיין היחסים ביניהן שוות לא יותר מאייטם מורחב במדור רכילות ואולי איזה איזכור קטן במדורים הכלכליים.
כאשר העליתי את התמיהה בפורום יחסי ציבור בקפה דה מארקר ענו המשתתפים (לא מספיק לצערי) כי מדובר באייטם רכילותי ושניהם מעניינים את הציבור וכיו"ב… תשובות שעדיין לא עונות על השאלה למה בהיקף שכזה.
רוב הפרסומים יש לציין היו בנימה צינית. כולם טרחו להזכיר את המכתב המפורסם לשלי יחימוביץ' (רעה מרשעת) שרהב הפיץ כשזו ביקרה את פעילותה של אריסון לאחר שפיטרה 900 עובדי בנק הפועלים. כולם גם מיהרו להזכיר את הסכום שרהב יפסיק לקבל – עשרת אלפים דולר לחודש – סכום אולי גבוה אבל לא סכום שמעניין את העיתונות וגם חלק הבהיר כי רהב ימשיך לספק שירותי יחסי ציבור לחברות וארגונים שנמצאים בקבוצת אריסון.
הקשרים בין אנשי יחסי ציבור לעיתונאים ועורכים הם קשרים מורכבים. מצד אחד, אנשי יחסי ציבור מטרטרים כל יום כל שעה לעיתונאים בנוגע לאייטמים אלו או אחרים (שלחתי לך, האם קיבלת? האם אתה רוצה הרחבה? וכן הלאה). מהצד השני, אנשי יח"צ הם ספקי מידע אולי העיקריים ואם לא, אז דומיננטים ביותר, לעיתים מידע בלעדי, לעיתים הרחבות בלעדיות לעיתים הדלפות וכן הלאה. הקשר הזה יוצר מערכת יחסים שלעיתים תהיה חברית – אם אתה מדבר עם עיתונאי כל יום במשך שבוע, אז סביר להניח שגם תתיידד איתו, זהו טבע האדם – אבל לפעמים גם יחסים בעייתייים.
במקרה של רהב שהמשרד בבעלותו מטפל, במעל מאה לקוחות,כך על פי הפרסומים, ועל פי אופי עבודתו הריכוזי, רהב בקשר מתמיד עם מאות עיתונאים שחלקם אולי לא אוהבים אותו, חלקם אולי אפילו כועסים עליו בגלל סיבה זו או אחרת.
ביומיום אולי אין לרוב העיתונאים והעורכים שום בעיה עם רני רהב. משרדו מעביר חומרים לעיתונות וחומרים טובים ברמה מקצועית – על זה איו עוררין, אבל כאשר הגיעה הזדמנות לתת לו איזה קטנה מהצד ואולי קצת לצחוק עליו, לרדת עליו או אפילו להיות ציני כלפיו – כמו במקרה הנוכחי – הפרידה המקצועית משרי אריסון, הרי שהיא נוצלה עד תום. זו לדעתי הסיבה האמיתית מדוע הפרידה הפכה למתוקשרת כל כך.
דרך אגב, עבודה משותפת של כל כך הרבה שנים ובאופן אינטנסיבי, סביר להניח שתגיע מתישהו לקיצה. לפעמים בגלל עייפות החומר, לפעמים בגלל כעסים מצטברים ולפעמים סתם, כי נמאס.
יחסי ציבור חיצוניים או דובר פנימי?
בהודעה לעיתונות שיצאה אתמול הודיעה שרי אריסון כי רני רהב יפסיק לספק עבורה שירותי יחסי ציבור והקבוצה תעסיק. כמובן שהודעה זו קיבלה כותרות וכיסוי רחב בכל העיתונים. הקשר בין רהב לאריסון היה הרבה מעבר לשירותי יחסי ציבור או דוברות. רהב פעל גם כדובר, גם כאיש יחסי ציבור ולא פחות, גם כחבר קרוב. הוא לקח את הדברים באופן אישי, ליווה את אריסון בכמעט כל פעילות עסקית או חברתית ואף ליווה את בעלה לבית המשפט ו/או לכלא.
על פעילותו של רהב עבור שרי אריסון עוד שווה לדבר בנפרד, אבל באופן נקודתי עולה השאלה האם דוברות פנימית שקולה לשירותי יחסי ציבור חיצוניים.
אחד התפקידים הראשיים של כל משרד יחסי ציבור היא לספק שירותי דוברות עבור לקוחותיו - לדבר מטעמם ובשמם מול התקשורת. מנגד, אין ספק שדובר פנימי העובד בארגון במשרה מלאה, לוקח חלק בישיבות הנהלה ומכיר את מנהלי הארגון מקרוב ועל בסיס יומי, יכול להכיר ולדבר טוב יותר מאיש יחסי ציבור קרוב ככל שיהיה. אם ככה, מדוע שהארגון יעסיק בנוסף לדובר איש יחסי ציבור חיצוני? האם אין כאן כפילות?
ברב השיח שנערך לפני כשבועיים וחצי עם דוברים של ארגונים גדולים, סיפרו חלק מהם שהם מעסיקים משרדי יחסי ציבור גם בגלל הקשרים הענפים שלהם, גם בגלל הקשר שלהם לכל העיתונאים ולא רק לעיתונאים המכסים באופן ישיר וקבוע את תחום פעילות הארגון או במקרה מסויים הדגיש אחד הדוברים כי הוא רואה את איש יחסי הציבור כחלק מהצוות שלו רק באאוטסרוסינג.
לטעמי מדובר בשני דברים שונים – דוברות לארגון זה דבר אחד ויחסי ציבור זה דבר שני. בעוד הדוברות היא ממש לדבר מטעם הארגון יחסי הציבור היא פעילות רחבה יותר שעוסקת גם בפן השיווקי. יותר מזה, המחויבות של הדובר הפנימי לארגון הוא ברמה גבוהה ביותר וכך צריך להיות בעוד שאיש יחסי ציבור יכול לדבר מפרספקטיבה רחבה יותר כאשר הוא כולל או לקוחות אחרים או אפילו ארגונים אחרים שאינם מלקוחותיו. גם הראיה המרחבית שונה. בעוד שדובר טווח מבטו על התחום הוא צר, הרי שתפקידו של איש יח"צ היא לראות את הדברים ממרחק מסויים ולפי זה לבוא עם הרעיונות המתאימים. אילו יוכלו להיות אולי אפילו מוגזמים בעוד שהדובר או מנהל השיווק – הם אילו שמכירים גם את אופי הארגון מבפנים ידעו עד כמה להוריד את הדברים אל השטח.
ברמה הפרקטית, הדובר או אנשי משרד הדוברות יכולים לסייע לאנשי יחסי ציבור מבפנים אם בקבלת תגובות מוסמכות, איסוף חומרים וכן הלאה
קהילת יחסי ציבור בקפה דה מארקר ופורומי יח"צ נוספים
לפני כשבוע וחצי הצטרפתי אל צוות מנהלי קהילת יחסי ציבור בקפה דה מארקר – קהילה קצת רדומה ולא ממש פעילה, אבל עם הרבה פוטנציאל לדעתי.
קהילה זו, יחד עם הפורומים ליחסי ציבור בתפוז וב-YNet הם למעשה המקומות היחידים שמאפשרים מפגש וירטואלי לאנשי יחסי ציבור בינם לבין עצמם, למנהלים, לאנשי שיווק וגם לסטודנטים לתקשורת לשאול, להתעניין לקבל טיפים בתחום ואולי גם להתרשם מאנשי יחסי ציבור אלו או אחרים.
אחד הדברים המעניינים ששמתי לב במסגרת ההשתתפות הפעילה שלי בשלושת הפורומים הללו (וכאמור, בשבוע וחצי האחרונים גם כמנהל הפורום) הוא שרוב אנשי יחסי הציבור בארץ, רוב האנשים העובדים במשרד יחסי ציבור, לא ממש פעילים בפורומים. על השאלה כמה מהם מציצים בפורומים הללו אין לי תשובה אבל לקהילת יח"צ בקפה דה מארקר מונה כ1,550 אנשים רשומים כאשר לפחות רבע מהם פעילים בתחום יחסי הציבור או התקשורת. ,
על השאלה למה הם לא משתתפים אין לי תשובה חד משמעית, אלא רק כמה השערות:
ראשית, רוב אנשי יחסי הציבור בארץ עסוקים מאוד בפעילות עבור לקוחותיהם ומשאבי הזמן שהם מוכנים להשקיע בפורומים האלו נמוכה.
שנית, רוב המשרדים בארץ כמעט ולא פעילים ברשת. אין להם מספיק ידע והיכרות בתחום ולבטח אין מספיק מודעות לתחום של יחסי ציבור באינטרנט.
סיבה שלישית ולא פחות משמעותית היא שמבחינה עסקית זה לא ממש אפקטיבי - פעילות בפורום יחסי ציבור לא מביאה כמעט לקוחות.
באשר לקפה דה מארקר יש סיבה נוספת והיא – ירידת נפח הפעילות מאז הקמתה ועד עתה. קפה דה מארקר הוקמה כרשת חברתית עסקית שנועדה להפגיש את קהילת העסקים בישראל. מטבע הדברים, אחרי ההייפ הגדול הייתה נשירה טבעית עד לכדי רבע או אפילו חמישית מאלו שנרשמו בהתחלה. אולי כי הרשת לא ספקה את הסחורה שהבטיחה (מפגשים עסקיים וירטואליים) אולי כי השימוש בה רצוף בתקלות טכניות.
באופן אישי אני מאמין כי פורומים פעילים של יחסי ציבור עשויים לתרום לא מעט לתדמית של המקצוע ומעבר לזה, המפגש הוירטואלי מעניין אותי.
כמנהל משרד יחסי ציבור הפעיל מאוד ברשת ומספק שירותי יחסי ציבור באינטרנט, אך טבעי הוא שאציג פעילות משמעותית ברשת בכלל ובפורומים של יחסי ציבור בפרט.
כמה מילים על כותרת יחסי ציבור
אמש הודיע מאיר אורבך באופן פומבי כי הוא עוזב את את כותרת, משרד יחסי הציבור המוביל בישראל. מאיר עובד בכותרת, אם זיכרוני אינו מטעני, החל משנת 1995. את דרכו החל כעוזר תקציבאי, המשיך כתקציבאי, תקציבאי בכיר ובשנים האחרונות שימש בתור מנהל המשרד.
הודעת הפרישה של מאיר החזירה אותי שמונה שנים לאחור, ליום שבו עזבתי אני את כותרת. אני זוכר את הרגע בו יצאתי מהדלת. פתאום אבן כבדה ירדה לי מהכתפיים, כבר לא אחראי על כל עשרות הלקוחות והעובדים ומצד שני צביטה חזקה – איך עוזבים מקום כזה? איך הם יסתדרו בלעדי? וגם ובעיקר… הרבה געגועים.
כותרת יחסי ציבור היה עבורי חממת גידול אמיתית. שם התוודעתי מה זה יחסי ציבור, איך עושים יחסי ציבור מה המשמעות של יחסי ציבור… את הכל למדתי ממורי ורבי ניסו כהן, איש מבריק ויצירתי במיוחד. בשנים האחרונות שהה ניסו בארצות הברית ובקרוב, כך אומרות לפחות השמועות, יחזור לארץ.
כותרת היה מתחילת דרכו ועד היום, משרד יחסי ציבור מוביל – הן בגודלו, בהיקף ובכמות התקציבים שהוא מטפל, ובעיקר במקצועיותו. המשרד החל את דרכו כחברת בת של משרד הפרסום אריאלי. בתחילת הדרך פעלו בו שלושה שותפים: תמי אריאלי, שוש קינמון וניסו כהן.
בהמשך, עזבו אריאלי וקינמון וניסו נותר כמנכ"ל ובעלים עם אוריינטציה חזקה להייטק. בתקופתו (תקופה בה שימשתי כתקציבאי, כיד ימינו של ניסו ולאחר מכן כמנהל משרד יחסי ציבור) צמח המשרד והתפתח באופן מואץ, טיפל בעשרות תקציבים, קלט כמות עובדים גבוהה והפך לאחד המשרדים המובילים בישראל עם התמקדות בהייטק ופיננסים.
כותרת היה מאז ומתמיד משרד יחסי ציבור לא מיוחצן. מנהלי כותרת – על פי השראתו של ניסו, לא נדחקו לאירועים מיוחצנים, לידיעות במדורים רכילותיים, לפתיחות חגיגיות ואירועים שהתקשורת אוהבת לכסות. הגישה של ניסו ושאלר המנהלים והעובדים הייתה: "אנחנו משרד מקצועי שתפקידו לחשוף את הלקוחות, לא את עצמו ואם כבר חושפים את עצמנו, אז רק עבור מטרה מסויימת". לעומת זאת מי שהיה צריך לדעת על כותרת, בהחלט ידע ושמע.
במשך השנים האחרונות הקשר שלי עם כותרת נחלש מעט. אני הלכתי לכיוונים קצת אחרים, האנשים שעבדתי עימם עזבו והלכו לכיוונים אחרים ואת מקום תפסו אחרים. ניסו נסע לחו"ל לכתוב תסריטים ומאיר… מאיר המשיך לנהל את כותרת ביד רמה ובזרוע מקצועית ובהרבה הצלחה.
אפשר להגיד על מאיר הרבה דברים: מבריק, צנוע, מקצוען אלף אלף, רציני, יודע את העבודה ועוד כהנה וכהנה, אבל בעיני הוא בראש ובראשונה ומעל לכל, בחור שכיף איתו, כיף להיות במחיצתו, חכם, משעשע עם הרבה חוש הומור. אינני יודע לאן הוא הולך, אולי להיות דובר של גוף גדול, אולי לתפקיד של מנהל שיווק בחברה אחרת, אולי אפילו להקים חברה משלו. אני משוכנע שיצליח בגדול ובכל מקרה, אני מחזיק לו אצבעות.
יחסי ציבור – יש כאלו שלא צריכים. האמנם?
לפני כמה שנים טובות היה לי לקוח ששילם לי ריטיינר חודשי תמורת השתקה או הנמכת כמות האייטמים עליו בתקשורת. מדובר היה בחברה גדולה יחסית שרצתה לשמור על שקט תעשייתי. לדעתו של מנכ"ל החברה, כל אזכור בתקשורת היה עלול להזיק לו. כמובן שאי אפשר לסתום את הפה לעיתונאים – זה לא מעשי, בייחוד לא כשהחברה הייתה פעילה מאוד, המתחרים עשו לא מעט כותרות והעיתונאים שטיפלו בנושא היו חרוצים וטובים. מצד שני בהחלט ניתן היה להשתדל לנסות ולהנמיך את הרעש של כל אייטם שאמור היה להתפרסם. וכך באמת היה.
אותו לקוח כמובן הוא דוגמא קיצונית, אבל עדיין לעיתים אני פוגש אנשים וחברות שברגע ראשון אני מופתע לשמוע כי הם שוקלים לעבוד עם משרד יחסי ציבור.
לפני כחודש פגשתי אדם המעביר סדנאות מסויימות. האיש (המרשים במיוחד יש להודות) הוציא לא מעט ספרים ונחשב לבר סמכא בתחומו. הוא מרואיין מבוקש, תמיד יש לו מה להגיד ולפחות שלוש פעמים בשבוע פונים אליו מאמצעי התקשורת (טלוויזיה, רדיו ועיתונות) לשמוע את דעותיו. כבר בשיחה הטלפונית הסברתי לו שעם כל הרצון שלי למכור לו את שירותי, אני חושש שהפעילות שלי עלולה להפחית את כמות הפניות והפרסומים. מצד אחד, אמנם יראיינו אותו ויכתבו עליו בתחומים המדוייקים אותם הוא רוצה לקדם אבל מנגד, בגלל העובדה שהוא עובד עם משרד יחסי ציבור תרד רמת הספונטניות של העורכים והכתבים לראיין אותו. ככה זה.
אחרי פגישה עמו תפסתי שאולי בתחום קשרי העיתונות עדיף שלא אגע, אלא רק מאחורי הקלעים (בהדרכה) אבל בתחומים אחרים, כמו יחסי ציבור באינטרנט, בהחלט יש לי מה לתרום עבורו.
המשפט – "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם" נכון שבעתים במקרים של שתי חברות אחרות שפגשתי לאחרונה. שתיהן חברות מתחום התקשורת (המדיה, לא תקשורת נתונים) אשר מנהליהן מקושרים היטב לכל העיתונאים וגם לקהלי היעד הרלוונטים ובכל זאת מנהלי שתי החברות רצו לשמוע פרטים על אודות שירותי.
ברגע ראשון אמנם התפלאתי "מה, אתם צריכים יחסי ציבור?" אבל לאחר ששמעתי אותם, התברר לי שהם לא רק זקוקים לשירותי משרד יחסי ציבור, אלא הם צריכים שירותים מאוד מדוייקים ומאוד ספציפיים. אמנם לא יחסי ציבור מסורתיים רגילים אבל מצד שני, עם כל היכולות שלהם והקשרים שלהם, הם פשוט לא יודעים אך לקדם באופן עצמאי נושאים מסויימים.
אם אני חושב על זה טוב, הרי זה מה שבעצם כתבתי כאשר גוגל שכרו משרד יחסי ציבור. מצד אחד, גוגל היא חברת ההייטק המתקושרת ביותר בעולם. אין יום שלא מופיעה כתבה גדולה או ידיעה עליהם בכל אמצעי התקשורת הנידח ביותר ולבטח באינטרנט. מצד שני, לגוגל יש אג'נדה שלה ועל אחת כמה וכמה לגוגל ישראל ובגלל ההתייחסות הרבה לחברה, הדברים שמעניינים באופן ממוקד את החברה הישראלית כמעט ולא באים לידי ביטוי. זו הסיבה שגוגל אכן זקוקים ליד אשר לא רק תכוון, אלא גם תבצע.
לסיכומו של דבר, מסתבר שאין חברה או ארגון שלא זקוקים ליחסי ציבור. לפעמים אלו אולי יהיו יחסי ציבור שונים מהתפיסה המקובלת (תכניס אותנו לעיתון) אבל בוודאות כמעט מוחלטת אני יכול לומר כי משרד יחסי ציבור מיומן ויצירתי ידע לתפור לכל חברה שירותי יחסי ציבור המתאימים לם.
קלינטק – תערוכת זבל?
תערוכת קלינטק שתערך במרכז הקונגרסים בתחילת חודש יוני, בחרה אף היא להשתמש באמצעי השיווק הנחות ביותר – דואר זבל, הספאם.
כתבתי בעבר ואני כותב גם היום. אין לי שום בעיה עם ספאם. הוא לא מפריע או מטריד אותי. כמות הזבל שמגיעה אלי אמנם מצריכה ממני מידי יום לסרוק במשך עשר דקות את ספריית דואר הזבל ומחיקתו (אני מקבל מאות בכמה כתובות מייל שלי) אבל מעבר לזה אין לי שום בעיות עם זה.
לדעתי ספאם עשוי להיות אפקטיבי אם הוא באמת בעל ערך מוסף אמיתי (נניח בסיגנון של ניוזלטר עם כתבות מועילות) והוא אולי (עם הרבה סימני שאלה) יעזור לעסקים קטנים למשוך כמה לקוחות ראשונים מזדמנים.
ובכל זאת, בכל פעם שאני מקבל ספאם מחברות רציניות העומלות קשה על התדמית ושיפור התדמית שלהן, אני תוהה למה לכל הרוחות הם עשו את זה? למה הם בחרו להסתופף בתיבות הדואר של אזרחי מדינת ישראל בין ספקי הויאגרות המזויפות להצעות עוקץ למיניהן.
תדמית זה משהו חמקמק וקשה למדידה ובכל זאת, אנשים שיראו לדוגמא את הכותרת קלינטק בתיבת הספאם שלהם (לרוב יקבלו אותה יותר מפעם אחת) עלולים לזהות את התערוכה (באופן לא מכוון) את המושג קלינטק, את התערוכה הספציפית בכלל ואולי אפילו את התחום כולו יחד עם שאר הזבל המופיע בתיבה.
כאמור, אני אמנם לא נגד ספאם באופן מוחלט. בשום פנים ואופן אני לא ממליץ על העניין. לדעתי אפשר לבחור באלף ואחד אמצעי שיווק יעילים לא פחות ולבטח עם תדמית גבוהה יותר. על לקוחותי ומכרי אני ממש "אוסר" (עד כמה שאני יכול) להשתמש בשיטה זו וכל מי ששואל אותי זוכה להרצאה קבועה מדוע לא.
תערוכת קלינטק בעיני היא אחת התערוכות המעניינות ביותר שייש. התערוכה מיועדת הן לחברות העוסקות בתחום, הן ללקוחות הפוטנציאלים, לעובדים, ספקים, משקיעים. בתערוכה יהיו אורחים מחו"ל, החברות המשתתפות ישקיעו את מיטב כספן כדי להופיע בצורה מכובדת בתערוכה והעיתונאים יכסו את התערוכה ויחפשו סיפורים ו/או חברות מדליקות ומעניינות (מארגני התערוכה שכרו את שירותיו של משרד יחסי ציבור מכובד). מדובר בתערוכה יוקרתית מאוד. למה בכל זאת הם בחרו להשתמש בספאם? הפיתרונים להם.
אני אמנם יכול להעריך כי מצד אחד מישהו ממארגני התערוכה קצת נלחץ מהעובדה שעדיין לא הופיעו בעיתונים כמו שצריך לדעתו ועדיין אין מספיק אישורי הרשמה. במקביל, כנראה מישהו הציע להם הצעה זולה יחסית להגיע לחמישה מיליון תיבות דואר והם הלכו על זה….
חבל.
הדימוי של אנשי יחסי ציבור בעיני אנשי הפרסום
בימי חיי פגשתי לא מעט פרסומאים וכמה מהם אפילו נמנים על חברי הטובים. לעיתים פגשתי אותם על בסיס ידידותי, לעיתים קרובות גם על בסיס מקצועי, כלומר פגישה משותפת אצל לקוח או עבור לקוח. היו גם מקרים בהם הפגישות היו לצורך שיתופי פעולה. הפוסט הבא הוא הכללה גסה ולא תמיד נכונה והוא נכתב לאור ובעיקר כתגובה לרשימה של גינגי פרידמן ב-Ynet.
על ההבדל בין פרסום ל-יחסי ציבור כתבתי כאן ובאתר כמה וכמה פעמים. ישנם עוד כמה הבדלים שלא מספיק הדגשתי אותם: ראשית היקף התקציבים. הפרסום עוסק בהרבה כסף, הרבה מאוד כסף. לרוב תקציבי הפרסום יהיו כמה עשרות אלפים עבור חברות קטנות, ומאות אלפים ואפילו מיליונים עבור חברות גדולות. גם כאשר מדובר בפרסום סולידי, קטן נניח "מודעת מילים בגוגל". כאשר חברה מקצה נניח מאה שקלים ליום לפרסום במודעות המילים, הרי שתגיע בסוף השנה ל-36,500 שקלים – ומדובר בתקציב קטנטן וכמעט אפסי. יחסי ציבור הם בתקציבים הרבה יותר נמוכים. גובה הריטיינרים נע בין אלף דולר לחודש עד חמשת אלפים – כאשר מדובר בתקציבים גדולים במיוחד אצל משרדים גדולים במיוחד. רק במקרים חריגים ואצל משרדים חריגים ישולמו ריטיינרים גדולים יותר.
עוד הבדל שכן הזכרתי הוא רמת השליטה. לאנשי יחסי ציבור יש רמת שליטה מאוד נמוכה על האופן שבו מתפרסמים אייטמים בתקשורת. לעומת זאת לאנשי הפרסום יש שליטה כמעט מוחלטת על האופן בו מתפרסמות המודעות.
גינגי פרידמן, לשעבר פרסומאי והיום מנהל חברת השמה מצליחה בתחום של פרסום, יחסי ציבור שיווק, כותב טור קבוע באתר -Ynet (טור מעניין ומומלץ) ואמש הקדיש אותו לפעילות יחסי הציבור של חברת רובינס שטיינמץ שנעשתה עבור יזם הנדל"ן דרור הלוי ושותפו למיזם החדש – רביב צולר (לשעבר מנכ"ל נס), כן, בדיוק אותו מיזם שנכתב בפוסט הקודם בו ציינתי עד כמה מדובר בפעילות יחסי ציבור מוצלחת.
גם פרידמן ראה פעילות זו כמוצלחת, אולם תייג אותה בתור מניפולציה זולה שעשה אותו משרד יחסי ציבור על העיתונות. הוא גם נתן ציון נמוך במיוחד לתקשורת שלא בדקה את הדברים כמו שצריך.
הטור של פרידמן מסמל לדעתי את הדימוי של אנשי יח"צ בעיני הפרסומאים וסליחה על ההכללה. בעיניו הם מניפולטיבים, ספינרים, אנשים שכל תפקידם הוא להשיג כותרות ואינצ'ים בעיתון ולא יבחלו באמצעים, ובמקביל עם רמת שליטה יחסית גבוהה על העיתונות. גם העיתונאים בעיני פרידמן הם רודפי אייטמים בכל מחיר שממעטים לבדוק את החומרים שאצלם ובעיקר חשוב להם לפרסם כל מה שמגיע.
נדמה לי שהמצב מעולם לא היה כל כך הפוך ממה שתיאר אותו פרידמן. ראשית, עולם האינטרנט אכן יוצר תחרות עזה בין העיתונאים, מצד שני רמת השליטה שלהם בחומר, רמת המידע, תחקיר ויכולת בדיקת מקורות גבוהה במיוחד. אני חושב שזו התקופה שבה כמעט ואי אפשר שיהיו עיתונאים רעים שמפרסמים חומרים מאנשי יחסי ציבור כמות שהם. היום קל לבדוק את המקורות, להשיג חומרי עזר, הם כבר כמעט ולא יכולים להיות עצלנים – הרי ממש קל לבדוק אותם.
אנשי יחסי הציבור אכן רוצים להשיג חשיפה כמה שיותר גדולה עבור לקוחותיהם, אבל אנשי יחסי ציבור רציניים לא יסכנו את מעמדם, את שמם ואת האמינות שלהם רק בשביל כותרת ואייטם. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באנשי יחסי ציבור שהיו עיתונאים.
על ההקבלה בין "דיור במגדל אייפל" לבין ההודעה שיצאה לעיתונות מטעם הלוי וצולר, מיותר לציין. פרידמן כנראה שלא קרא אותה לעומק, פספס את העובדה שמדובר בארגון קבוצה לרכישה וכנראה שהוא מתקשה מעט להריץ כמה מושגים בגוגל.
לא, יש כאן ראיה לא נכונה של העיתונות, של עולם יחסי הציבור וחוסר התעמקות בטקסט. לעומת זאת יש כאן ראיה מאוד סטריאוטיפית המאפיינת לא מעט אנשי פרסום. זה מה שהם חושבים על יחסי ציבור.
יחסי ציבור לנדל"ן
השבוע האחרון בעולם הנדל"ן עמד בסימן הפרויקט החדש של דרור הלוי ורביב צולר – הקמת מגדלי מגורים יוקרתיים על השטח של השוק הסיטונאי לשעבר בתל אביב. מדובר בפרויקט חדש המארגן קבוצת רכישה למגדלי מגורים בשטח מבוקש ביותר במרכז בתל אביב כאשר הוא מיועד לאכלס דיירים מסוג מסויים בלבד: אנשי הייטק ו/או שוק ההון. פרויקט הנדל"ן החדש זכה לחשיפה עיתונאית רחבה בזכות עבודת יחסי ציבור טובה במיוחד של משרד יחסי הציבור של הפרויקט רובינס שטיינמץ.
כל פעילות יחסי ציבור ולבטח גם פעילות יחסי ציבור לנדל"ן מיועדת לחשוף את המסרים התקשורתיים השיווקיים אל מול קהלי היעד הרלוונטים, במקרה זה, ציבור הרוכשים הפוטנציאלי. מאחר ובניגוד לעולם הפרסום, תחום יחסי ציבור עובר דרך תיווך העיתונות או ליתר דיוק העיתונאים, הרי שבכדי לקבל חשיפה ורצוי כמה שיותר גדולה, חייבים לתת להם סיפור. במקרה הזה, הסיפור הוא מעורבותו של רביב צולר, לשעבר מנכ"ל נס והיום מועמד למשרת מנכ"ל ישיר אי.די.אי(כך על פי דה מארקר) וכמובן, פרויקט מגורים מיוחד שנועד לאוכלוסיה מסויימת.
מהו סיפור טוב לעיתון? סיפור בעל ערך מוסף מבחינת העיתון, שעשוי (ורצוי שכך יהיה) יהפוך לסיפור מתגלגל – יגרור תגובות, כותרות נוספות וכן הלאה וכן הלאה. במקרה של פרויקט הנדל"ן המדובר זהו סיפור מצויין. פרויקט נדל"ן גדול, איש הייטק בכיר, ובעיקר, שכונת מגורים יוקרתית בלב תל אביב המיועדת אך ורק עבור אוכלוסיה מסויימת, עשירה וסינון עתידי של כל השאר.
כמובן שהתגובות לא איחרו לבוא, בטוקבקים כמובן, אבל מעבר להם, סגן ראש עיריית תל אביב מיהר לקפוץ ולקבל איזכור בדה מארקר: "סגן ראש העיר ת"א: לא פינינו את הסוחרים מהשוק הסיטונאי כדי לבנות שכונה לעשירים בלבד בלב ת"א…"
רונית ורדי מגלובס ציינה ביום שישי האחרון כי ממשרד יחסי הציבור רובינס שטיינמץ נמסר כי בעקבות הפרסומים התעניינו בפרויקט הזה יותר מעשרת אלפים איש. ורדי אף הדגישה את איכות יחסי הציבור אשר חסכה סכום נכבד ביותר על פעילות שיווק ופרסום.
כמובן שמדובר בגל ראשון של יחסי ציבור והיזמים אם אכן יצאו לדרך, יזדקקו לא מעט לפעולות יח"צ, שיווק, פרסום ועוד, אבל ללא ספק את הסטרט הראשוני עם קיבלו באמצעות יח"צ טובים במיוחד.
על דוברים, תקשורת, יחסי ציבור ועוד
ברב שיח עלו נושאים רבים ששווים כל אחד מהם דיון בנפרד: ראשית תפקידו של הדובר.