יחסי ציבור ושיווק – אמיר שחר

היה לי הכבוד והעונג לפגוש היום את אלי רייפמן בבית אמבלייז, לשמוע מה שלומו ומה הוא עושה בימים אלו.

את אלי רייפמן אני מכיר עוד מתחילת הדרך, כאשר אמבלייז (אז גיאו) מנתה כשמונה אנשים, פיתחה משחק מחשב ושיווקה לומדה בתחום אשראים דוקומנטרים.

אז, לפני כ-12 שנים לערך נוהלה החברה על ידי ארבעת היזמים- אלי רייפמן, נפתלי שני, שרון כרמל וצורי דבוש. שלושה צעירים ו"מבוגר אחראי" שכל אחד מהם טיפוס מדליק בפני עצמו. כקבוצה הם היו מיוחדים במינם, חדורי אמונה ביכולתם המקצועית, ומלאי אנרגיות סוחפות ומדבקות.

גיאו היו בעיני אחד הלקוחות המועדפים ביותר. לא רק ששיתפו פעולה באופן מלא ומוחלט, לא רק שהיו אטרקטיביים ליחסי ציבור (צעירים, יפים, מבטיחים עם הרבה ברק בעיניים ורהוטי דיבור) אלא גם ידעו להודות ולפרגן על העבודה שעשינו עבורם.

קריסת חברות האינטרנט בכל העולם השפיעה גם על אמבלייז אשר שינתה כיוון ועברה לפתח מוצרים וטכנולוגיות לתחום הסלולר. החברה אף רכשה מספר חברות וגייסה עבורן הון ציבורי. בתקופה זו עזבו שניים ממייסדי אמבלייז את החברה- צורי דבוש אשר רכש את חברת קליל ומוביל אותה בהצלחה מרובה, ושרון כרמל אשר לאחרונה ביצע אקזיט מוצלח עם חברת BeInSync וכיום מן הסתם הוא שוקד על סטרט אפ נוסף (הבחור גאון).  

לפני קצת יותר משנה רכשה אמבלייז את חברת פורמולה ובהתאמה, את מטריקס, מג'יק וסאפיינס ומעבר לפיתוחים בתחום הסלולר הפכה לאחת מקבוצות התוכנה הגדולות בישראל.

בתחילת הדרך זכתה אמבלייז לכיסוי תקשורתי אוהד וחם אבל בהמשך הדרך נדמה שהחברה והעומד בראשה, אלי רייפמן, ספגו הרבה יותר ממה שהיה "מגיע להם". הכתבות ובעיקר הניסוח הציני של הכותרות כיסחו את החברה לעיתים קרובות ובצורה מוגזמת.

קשה לי למצוא הסבר הגיוני למה הפכו רייפמן ואמבלייז לשק החבטות של העיתונות הפיננסית ובעיקר של דה מארקר. נכון שאולי החברה עדיין לא קיימה את כל ההבטחות אבל מצד שני מדובר בקבוצת פיתוח גדולה ופעילה במיוחד המעסיקה אלפי עובדים ובעיקר מנסה.

לא כל חברה ישראלית היא צ'ק פוינט או טבע עם גרף גידול כמעט תמידי. לא מעט חברות ישראליות גייסו הון עתק, קרסו ונעלמו. הרבה חברות הצליחו בתקופה מסוימת ואחר כך נפלו (והרבה גם להיפך).  אלי רייפמן וקבוצת אמבלייז עדיין מנסים, עדיין נאבקים ועדיין חולמים.

אני מודה, אני משוחד. כבר מהפגישה הראשונה נוצר קשר אישי חם ביני לבין אלי רייפמן ושאר מקימי אמבלייז. תמיד האמנתי בהם ותמיד החזקתי להם אצבעות. בכל פעם כשקראתי כתבות כסחניות עליהם לקחתי את זה כמעט באופן אישי ובכל פעם כשקראתי כתבות אוהדות או סיקור על הצלחותיהם (של רייפמן, של שרון כרמל ושל צורי דבוש) שמחתי במיוחד.

היום, אחרי שפגשתי את אלי אחרי שלא פגשתי אותו שנתיים לפחות, אני יותר ממשוכנע כי לא ירחק היום שהוא והחברה שלו לא רק יבטיחו אלא גם יקיימו ובגדול.