שבוע וחצי אחרי שהתפעלתי מיחסי הציבור לדב מורן ולחברת מודו, אני קצת מכה על חטא ולוקח חלק מהמילים בחזרה.
אין ספק שכמות הפרסומים והחשיפה הייתה הרבה יותר ממרשימה, אבל ברגע מסוים, כאשר סופר איך דב מורן שלח את כל עובדי החברה לתערוכה על חשבונו, (כדי למלא את המטוס ובכלל, על כך שהסתובבו בתערוכה) הרגשתי אני (אבל לא רק אני) שדי, זה כבר עבר את הטעם הטוב.
לפתע נוסף איזה מסר מובלע מתוך גל הפרסומים העצום: האיש מגלומן, רודף פרסום ושחצן בצורה לא נעימה ובקיצור, אנטגוניזם קל כלפיו.
אני חייב להדגיש כי אינני מכיר את דב מורן אישית. יתכן שבמציאות הוא אדם צנוע, נחמד, איש חברה שממש לא אכפת לו אם תמונתו מופיעה בעיתון או לא, אבל עודף יחסי הציבור שלו יצרו איזו תחושה קלה של אנטגוניזם.
יחסי ציבור בניגוד לפרסום, אמורים להיות במידה.
היטיב לבטא את העניין, יובל דרור בפוסט על הראיון ש"מתקן" דברים שנאמרו.