די הרבה פעמים, נתקלתי במנכ"לים שמבחינתם משרד יחסי הציבור נשכר בעיקר בכדי להראות לחבר'ה מהתיכון, מהאוניברסיטה, לאמא ולדודים, וגם להורים המגעילים של "הזאת שלומדת עם הבת ב-ח5" לאן הם הגיעו.
בגדול אין בזה שום רע. אדם הגיע לפסגה מסוימת* והוא רוצה להתגאות בזה. אין דרך טובה יותר מכתבת צבע באחד העיתונאים הכלכליים שלא לדבר על כתבת סוף שבוע בעיתונים הקצת פחות כלכליים, אבל טיפונת יותר נפוצים.
מצד שני, אני מעולם לא אהבתי לעשות יחסי ציבור לצרכי שופוני. נדמה לי שכמה פעמים עפתי כאשר הסיבה האמיתית הייתה כי לא ידעתי לקרוא את הדרישה המוסווית ("הגיעה העת לארגן כתבת מנכ"ל). מבחינתי ראיון או כתבה על המנכ"ל אמורה להיות חלק מיחסי ציבור עבור החברה וכתבת הצבע על היושב בראש, חייבת לכלול את כל המסרים הנכונים שייקדמו את המטרות של החברה ולא של המנכ"ל.
ת'אמת? גם אין לי מושג איך להפוך מישהו לסלב,- אלא רק כמומחה מוביל בחוגים מקצועיים בלבד.
בעבר הרחוק היה מנכ"ל אחד שביקש זאת במפורש. בזמנו שימש כמנכ"ל שכיר של חברת בת מתחת לחברת אחזקות שמניותיה נסחרו בבורסה והודיע מראש כי ישפוט אותי בסוף כל חודש לפי שלושה פרמטרים: תרומתי לחברת האם, התרומה לחברה שהוא עמד בראשה, וגם כמה פעילות יחסי ציבור תרמה לו אישית עבור התפקיד הבא שלו.
כאשר הדבר הוגדר כך מראש, בעצם המטרות והיעדים שהוצבו מולי היו שיווקיים. גם התפקיד הבא של אותו מנכ"ל נראה בעיני כמטרה שיווקית. הוא כמוצר מול קהלי יעד מאוד מסוימים. לא הייתה לי שום בעיה עם זה.
זה לא היה בדיוק "שופוני", אלא מטרה מאוד יעודית וממוקדת.
עברו שנים רבות. אני יודע באופן אישי שקיבל כמה וכמה הצעות טובות, אבל מאחר והיה מנכ"ל טוב, והחברה שניהל הגיעה להישגים, העדיף להישאר בתפקידו ולקטוף את פירות הצלחותיו.
* אתמול נפטר בשיבה טובה בגיל 88 אדמונד הילארי, זה שהגיע לאם כל הפסגות וחרט את אחד ממשפטי המוטו המדליקים שנוצרו אי פעם.