ישנם יחסי ציבור עקיפים כמו קשרי עיתונות - שאיתם ניתן להתכתב עם קהל היעד דרך המדיה וישנם יחסי ציבור ישירים – לדבר עם קהל היעד באופן נקודתי. סיפור אליהו ונביאי הבעל מעניין מכמה היבטים וגם מבחינת יחסי ציבור ישירים.
ראשית, הלקוח – אלוהים – מבקש מאיש יחסי הציבור שלו, אליהו, ללכת ולמסור מסר מאוד ישיר לאחאב. אליהו עושה זאת ובדרך מחליט לקחת יוזמה עצמאית. הלקוח אמנם לא ביקש, אבל הוא כאחד שמבין דבר או שניים ביחסי ציבור מחליט לארגן כנס המוני גדול עם כל בית ישראל. מיקום הכנס – הכרמל. בכנס הזה הוא מחליט לתת מופע קסמים.
ברוב הכנסים והתערוכות שהייתי בעשור האחד שהשתמשו בקוסם, קראו לו ליאור מנור. כנראה שבזמן הכנס ההוא, היה עסוק מידי ולכן אליהו בחר ללתת את המופע בעצמו.
הוא מאתגר כ-450 נביאי הבעל עם הפר על המזבח, יורד עליהם כשהם נכשלים להדליק אש (דרך אגב, זה אחד המקומות היחידים שייש במקרא הומור) עולה לתת את השואו שלו.
למרות שאליהו נמנע מלערב את הלקוח שלו בפרטים הקטנים בארגון הכנס, ברגע האמת הוא נותן לו את המקום הראוי ואף נותן לו את הכבוד להדליק את המזבח עם הפר.
פה כבר לקהל היעד – אחאב ובית ישראל אין שום ספק, הם מקבלים משתכנעים במסר ו"קונים" מיידית את המוצר.
אליהו יוצא לאינטרמצו קצר בו הוא שוחט את ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל ואז עולה לבמה לתת את המופע המסכם, או ליתר דיוק, לחזות בלקוח שלו יורה בתותחים הכבדים – מביא ענן קל ואחריו גשם כבד המסמל את סוף תקופת הבצורת.
אחת המסקנות הישירות מהסיפור הזה היא שגם אם הלקוח לא מבקש ישירות, על איש יחסי הציבור שלו, להמשיך ולהציע לו פעולות אחרות ונוספות. אם הן טובות ויעילות הוא ישמח לשתף פעולה.
וללא כל קשר לכלום, מי שמעיין לעומק בפרק הזה ראוי שישאל את עצמו מה קרה לארבע מאות וחמישים נביאי האשרה. לאן הם נעלמו והאם אין כאן רמז לניגוד אינטרסים קטן מצידו של אליהו.